רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

כמה אהבתי את ג'יין גודול וכמה אני מאוכזב מהסרט עליה

בסרט "ג'יין" על חייה של חוקרת השימפנזים המהוללת, המוצג בסינמטקים, אין אפילו דמות טנזנית אחת, והוא מדיף ריח רע של קולוניאליזם לבן מדי ונקי מדי

7תגובות
גודול וידיד בסרט "ג'יין". שום בוץ? עקיצות?? שפעת? לכלוך כלשהו מתוך עבודת המחקר?
National Geographic Creative / H

הסרט "ג'יין" שמוצג עכשיו בסינמטקים עורר אצלי ציפיות גדולות. הוא מתעד את חייה של חוקרת השימפנזים ג'יין גודול, דמות שאני מעריץ מאז ילדותי. גודול האנגליה, כיום בת 84, שהתה עשרות שנים ביער בגומבה שבטנזניה כדי לחקור את חיי השימפנזים. הסרט נעשה בשנת 2017 ומבוסס על צילומים רבים של גודול משנות ה–60, אחת התקופות המוקדמות ביותר במחקר שלה. הצילומים המרהיבים של הוגו ואן לאביק, לימים בעלה, שנתגלו במקרה אחרי 50 שנה, מציגים את הדרך שהובילה אותה להתקרב אל השימפנזים ולהתערות ביניהם. גודול הקשישה, מקסימה כבכל ההופעות שלה, מלווה את הסרט באנקדוטות וזיכרונות.

כאשר הסתיימה הקרנת הסרט הבנתי שאני כועס מאוד. בימים שלאחר מכן הבנתי גם מדוע הוא עורר אצלי כעס. במאי הסרט, האמריקאי ברט מורגן וגודול עצמה (בהנחה סבירה שהייתה מעורבת בתוצאה הסופית), החמיצו כאן הזדמנות אדירה. הם עשו עוד סרט טבע יפהפה, מעורר השתאות, עם צילומים נהדרים ומרגשים, אבל רק כאשר שואלים מה אין בסרט אפשר להבין את גודל הפספוס. ובכן, אין בו אף אדם שחום עור.

הסרט גיין - דלג

אם רואים מדי פעם בזווית התמונה את אחד התושבים המקומיים בטנזניה הוא נעלם מיד, נטול שם או זהות. היחידים שמוזכרים בשמם הם הלבנים: ואן, אמה של גודול, לואיס ליקי ששלח את גודול למשימה בגומבה, בעלה הצלם ואן לאביק ובנם המשותף טראב. זהו. הם והשימפנזים. לבעלי החיים העניקה גודול שמות — פלו, פיפי, מקגרגור, גוליית ואחרים. בני אדם שאינם לבנים? לא שמענו. כך חודר לסרט ריח חמוץ של קולוניאליזם מהסוג הישן והרע.

וזה לא המחסור היחיד: חיי היום יום נעלמו לחלוטין מהסרט. במשך 90 דקות רצופות גודול נראית כקדושה עם הילה מעל ראשה. היא מופיעה נקייה כמו יצאה כרגע מן האמבטיה. מסורקת היטב, מחייכת חיוך מקסים מעל בגדים מגוהצים. האמנם? עשרות שנים בבקתה עלובה בלב היער, במעקב מתמיד ומייגע אחר השימפנזים ואין אפילו צילום אחד עם בוץ? קצת לכלוך? קצת סיפורים על לכלוך? עקיצות? פעם אחת היא אפילו לא חלתה בשפעת?

גודול מספרת על הקשיים במחקר, על הבעיות ביצירת יחסי האמון עם השימפנזים. באופן אירוני, יוצרי הסרט לא עצרו לחשוב על יחסי האמון מול קהל הצופים: התוצאה היא חוסר אמינות מוחלט. אי אפשר להאמין לייצוג אדם מושלם כמו הצעירה הזו, שמדלגת יחפה בבדידות מזהרת בין פלגי הנחל הצלול. אי אפשר להאמין למי ששרדה עשרות שנים בגומבה ולא טורחת להזכיר את העוזרים השחורים שעבדו לצידה בנאמנות. אחדים מהם הרי נזכרו בספרים שכתבה, כמו גם הקדחת שהיא ואמה חלו בה בימיהן הראשונים באפריקה. לסרט כל אלה לא הצליחו להגיע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(article) : true