לאן נעלם הסרט "הנעלם", שצה"ל השקיע בו מיליון דולר?

ב–1999 יזם צה"ל סרט קולנוע שנועד למנוע התאבדויות ואמור היה לחקות את הצלחתו של "שתי אצבעות מצידון" — אך הוא נגנז בנסיבות מסתוריות. בדוקאביב יוקרן הסרט התיעודי על הפרשה, "הנעלם", ויוצריו גלעד ברעם ואדם קפלן מספרים למה נקטו באפקט ויזואלי כה יוצא דופן

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יוצרי הסרט, גלעד ברעם (מימין) ואדם קפלן. "היתה גישה למסוקים, לטנקים, ליחידות מיוחדות ומאות חיילים כניצבים. דרור מורה צילם וסיפר על סצינות ממסוק שבאזרחות לא יכול היה ליצור"

הצפייה בסרט "הנעלם" לא דומה לשום דבר מוכר. הצופים נדרשים לשבת 45 דקות מול מסך שחור. אף דימוי לא מופיע, אף דמות לרפואה לא צצה על המסך, רק הצופים והמסך השחור שמולם. מטבע הדברים, תשומת הלב מתמקדת בפסקול. זה מורכב מקולאז' של ראיונות, דוברים שמעלים מן האוב סיפור ישן ומסתורי למדי. הכתוביות המתחלפות מסייעות לעקוב אחר הנאמר, וכל אחד מהדוברים מציג את גרסתו שלו לאותו הסיפור. התוצאה היא רשומון של אחת התעלומות הגדולות של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים.

למרבה המזל, הסיפור הבסיסי כל כך מסקרן, סוחף ותמוה, עד שהעדר התמונות כמעט נסלח. שני יוצרי הסרט, גלעד ברעם ואדם קפלן, החליטו לקרוא לסרטם "הנעלם" על שמו של הפיצ'ר הקולנועי הניצב במרכזו. "הנעלם" היה סרט קולנוע עלילתי באורך מלא שנוצר לפני כמעט 20 שנה ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. זו היתה הפקה שאפתנית ומושקעת במיוחד: תקציבה מוערך בכמיליון דולר, צה"ל השקיע בה משאבים נדיבים במיוחד, לרשות ההפקה הועמדו מאות ניצבים, טנקים, מסוקים ומה לא, ומיטב אנשי הקולנוע בארץ התגייסו — או גויסו — כדי להשתתף ביצירתה. למרות זאת, ברגע האחרון הוחלט בצה"ל לגנוז את הסרט. "הנעלם" מעולם לא הוקרן בציבור. עד היום לא ברור למה נגנז.

ברעם מספר כי הגיע ליחידת ההסרטה הצה"לית כחייל ב–1999, זמן קצר לאחר שהחלה העבודה על "הנעלם". "הם בדיוק היו בפרה־פרודקשן, ואני מהר מאוד הצטרפתי לצוות ההפקה: עזרתי לארגן לוקיישנים, הייתי עוזר הפקה, ליוויתי את הסרט בשלביו השונים והסיפור שלו נשאר איתי גם אחרי שהשתחררתי", הוא מספר. לפני שש שנים סיפר ברעם לקפלן על ההפקה הצה"לית הגרנדיוזית שנגנזה באופן מסתורי. "בשבילי", אומר קפלן, "כמי שמכיר היטב את תרבות הפופ של הקולנוע הישראלי של שנות ה–90, פתאום לגלות סרט שאיש לא שמע עליו ופשוט נעלם — וכך גם קוראים לו — זו היתה תגלית". ועוד סרט בהיקף כל כך גדול מבחינת התקציב, השחקנים והעלילה. זה נשמע ענק, ועם זאת לא קיים".

ברעם הוא יוצר דוקומנטרי ("קודלקה: שוטינג הולילנד"), קפלן חי ויוצר בברלין, וכאשר חיפוש מהיר שעשו בגוגל העלה שני אייטמים בלבד על "הנעלם" — הם הבינו שנפלה לידיהם תעלומה שיהיה זה פשע לא לחשוף אותה. אבל מהר מאוד הבינו השניים כמה מסובכת המשימה: ליצור סרט על יצירה קולנועית שהם מעולם לא צפו בה, ושאין סיכוי שיוכלו להשתמש בקטעים מתוכה. הם ניסו לבקש עזרה מדובר צה"ל, אבל נענו בתשובה לקונית בסגנון "בקשתכם נבחנה ונדחתה, תודה". אז במקום זאת, הם יצאו לחפש את כל מי שהיו מעורבים בהפקת הסרט הזה. הם איתרו כ–50 איש וערכו ראיונות עם כ–35 מהם.

להדליק אור אדום

"הנעלם" התיעודי — שיוקרן בפסטיבל דוקאביב (יום א', 20.5, בשעה 21:45; יום ג' 22.5 בשעה 21:30), במסגרת התחרות "עומק שדה" המוקדשת לסרטים ניסיוניים ובעלי תעוזה אמנותית — הוא קולאז' שמורכב מהראיונות הללו ומחבר אותם לכדי סיפור סוחף אחד.

הרעיון ליצור את "הנעלם" הצה"לי הגיע מאכ"א, מספר אחד הדוברים בסרט. "יש בעיה מוכרת של חיילים שמתאבדים, והם רצו סרט שיציג את הסימנים המקדימים וידליק אור אדום אצל מפקדים שאולי יצליחו למנוע את ההתאבדות הבאה. ואז, כשהבינו שפעולות הפרידה קורות בדרך כלל בבית ולא בצבא, אמרו שצריך להראות את הסרט גם בציבור, ולא רק בצבא. ומכאן הכל הלך והתנפח". אגב, שמם של הדוברים השונים אינו מצוין בזמן אמת: רשימת השמות המלאה מופיעה רק בסוף הסרט, ובה לא מעט דמויות מרכזיות בענף הקולנוע הישראלי כיום.

בצה"ל הסתמכו על התקדים שיצר "שתי אצבעות מצידון" — הפיצ'ר הראשון שנוצר ביחידת ההסרטה, יצא לבתי הקולנוע ב–1986, זכה להצלחה אדירה והיה לאחד הסרטים הנצפים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם הוא החל את דרכו כסרט הסברה פנים־צה"לי למפקדים (בנושא התמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה), וגם אותו החליטו בסופו של דבר להציג בבתי הקולנוע. לכן, כשעלה ביחידת ההסרטה ב–1999 הרעיון לייצר פיצ'ר נוסף, ההתלהבות היתה עצומה.

"היתה גאוות יחידה, תחושה כאילו אנחנו עושים היסטוריה. משהו מתלהב ופטריוטי כזה, חדשני ומיוחד", מספרת מרואיינת בסרט. "כולם ביחידה היו אנשי קולנוע מורעלים, כך שזה היה צורך שנבט על קרקע פורייה. כולם רצו להיות חלק מסיפור ההצלחה הזה, כל היחידה היתה באטרף", מספר דובר אחר.

צוות השחקנים שגויס למשימה כלל בין היתר את ליאור אשכנזי, נטלי עטיה ומיטל דוהן. צה"ל העמיד לרשות ההפקה אמצעים צבאיים שקולנוענים רגילים יכולים רק לחלום עליהם, ועל הבימוי הופקד מי שהיה אז מפקד יחידת ההסרטה, מיכאל יוחאי. "היתה להם גישה למסוקים, לטנקים, לבסיסים שונים, לחיילי יחידות מיוחדות כמו 'עוקץ' ו–669, וגם מאות חיילים שתיפקדו כניצבים", מספר קפלן. "דרור מורה (במאי הסרט "שומרי הסף" שהיה מועמד לאוסקר — נ"א) צילם את הסרט, והוא סיפר לנו שהיתה לו אפשרות לצלם סצינות ממסוק צה"לי, הוא יכול היה לעלות, לרדת, לעשות סיבובים, לצלם מאיזו זווית שרק רצה – משהו שבעולם האזרחי מעולם לא היה לו".

"חוץ מצוללות היה שם הכל", אומר אחד המרואיינים בסרט. "כשאתה אומר 'אני הולך לעשות סרט שנועד למנוע התאבדות של חיילים', תראה לי מפקד אחד שיגיד 'אני לא חושב שכדאי להשקיע בזה', במיוחד כשזה לא בא מכיסו. זו היתה אחת הסיבות שהסרט הזה גדל וגדל, והיתה תחושה שחייבים לטפל בבעיה". העלילה עקבה אחר חייל ביחידת חיל אוויר סודית שמגיע מרקע משפחתי קשה, אשר שוקל להתאבד לאחר שחברתו עוזבת אותו והוא רב עם המפקד שלו. כשהוא נעלם מהבסיס, קצין מצ"ח בכיר (ליאור אשכנזי) מוזעק לחקור את ההיעלמות. כולם יודעים שאם לא יימצא בזמן, הוא ישים קץ לחייו, ומכאן ואילך מתחיל מירוץ נגד השעון, מרדף אחרי החייל שנעלם.

מתוך סרט הדוקו "הנעלם". "סצינות אקשן, הזיה, רומן, חיילים שמתאבדים, סצינות סקס — היה שם הכל מהכל. רצו ליצור סרט פופולרי"צילום: אדם קפלן וגלעד בר�

"סצינות אקשן, הזיה, רומן, חיילים שמתאבדים, סצינות סקס — היה שם הכל מהכל", מבטיח אחד הדוברים בסרט התיעודי. "בגלל שרצו ליצור סרט פופולרי, הוסיפו אלמנטים שיהפכו אותו לנגיש. הפכו אותו לסרט אקשן על פי מבנה של תסריט הוליוודי, עם גיבור ואנטי־גיבור, דרמה, וסוף ידוע מראש שאותו מנסים למנוע", מציינים ברעם וקפלן. "אבל לצד זה היו בו אלמנטים שתולים, כדי להצדיק את קיומו כסרט חינוכי. למשל סטטיסטיקה על כמות החיילים שמתאבדים מדי שנה, ופירוט התסמינים של אדם שהולך להתאבד. והשילוב הזה, בין חבורת אוהבי קולנוע שעבדו במסגרת צבאית לבין סרט חינוכי־הסברתי, יצר היבריד מאוד מוזר".

הצבא: הסרט לא אפקטיבי

כשהעבודה על הסרט הושלמה, המליצו קצינים בכירים בצבא לגנוז את הסרט, וכשהרמטכ"ל שאול מופז נדרש להכריע בעניין הוא נענה להמלצתם. וכך, סרט הקולנוע "הנעלם" לא הוקרן מעולם באופן פומבי. ברעם וקפלן היו מתוסכלים: ככל שריאיינו עוד ועוד אנשים סקרנותם לגבי "הנעלם" גברה, אבל צה"ל מצדו סירב להתיר להם לצפות בסרט. ואז, באחד הימים, לפתע גילו שאחד האנשים שהיו מעורבים בפרויקט ההוא שמר אצלו עותק של "הנעלם". את שמו הם מסרבים לחשוף ("לשמור עותק זה מן הסתם לא משהו שהצבא היה מעוניין, בו, אז התבקשנו לשמור על חשאיות"), אבל הם מספרים שהוא הזמין אותם לביתו בבוקר אחד, שלף קלטת VHS ישנה, הכניס אותה למכשיר הווידיאו ולחץ על PLAY.

"אחרי שנה וחצי, אחרי שלא ראיתי מעולם אף דימוי מהסרט ורק שמעתי עליו סיפורים — פתאום זה קרה", אומר קפלן. "אחרי שראיתי את הסרט רק בעיני רוחי דרך עיניהם של 30 מרואיינים, מה שיצר לו מעמד של קאלט מטורף בדמיון שלי — אנשים הרי סיפרו סיפורים די מוטרפים, על בסיס טילים סודי, טנקים, טילים שמתפוצצים באוויר, סמים, ציצים, הכל היה שם — ואז פתאום הוזמנו לבית של מקור אנונימי בשמונה בבוקר כדי לצפות בסרט הזה. זה המשיך להיות מסתורי, כאילו אנחנו בתוך פילם נואר". ברעם מספר שהתרשם כי "לא מדובר בסרט מזהיר, אבל גם לא בקטסטרופה קולוסאלית. מה שריחף לי בראש בזמן הצפייה זה למה הם הלכו דרך כל כך ארוכה רק כדי לגנוז את זה בסוף?"

אז מה לעזאזל עבר בראשיהם של בכירי צה"ל — ההחלטה הסופית התקבלה בלשכת הרמטכ"ל — כשהחליטו לגנוז סרט שכל כך הרבה עבודה הושקעו בו?

"לנו ברור שזה מאוד לא ברור", אומר ברעם. "יש לפחות חמש גרסאות. חלק מאמינים שזו היתה מלחמת אגו בין גנרלים, האחד רצה בסרט והאחר לא. לפי גרסה שנייה, הסרט היה חושפני מדי, הציג סמים ועירום, וזה לא התאים. גרסה שלישית היא שהצבא קיבל רגליים קרות בגלל ההחלטה להעלות לדיון ציבורי נושא רגיש כמו התאבדויות בצבא. רביעית גורסת שהאלמנטים החינוכיים בסרט לא עבדו מספיק טוב, והיה חשש שהוא ייתן לגיטימציה להתאבדויות ויוביל להתאבדות של חיילים נוספים. ויש הטוענים שזה פשוט היה סרט נוראי ולכן הצבא התבייש להציגו. כנראה שהיה כאן שילוב של כל אלה".

בצה"ל לעומת זאת טוענים היום כי הסרט נגנז משום שלא האמינו ביכולתו להקטין את מספר המתאבדים. באופן תמוה, בתגובה שהעביר דובר צה"ל ל"הארץ" הוא מתייחס לפיצ'ר שהפקתו עלתה מיליון דולר כאל "סרטון": "לאורך השנים עלו רעיונות שונים להפקת סרטים צה״ליים בנושאים שונים עמם מתמודדים משרתי צה״ל, הרעיונות נבחנים בשיתוף בעלי מקצוע צבאיים ואזרחים. במקרה של הסרט הנ"ל, לאחר התייעצות עם גורמי המקצוע בתחום בריאות הנפש, הוחלט בשנת 2001 כי סרטון מסוג זה לא ישרת את המטרה של הקטנת מספר ההתאבדויות בשירות. במקביל מערך בריאות הנפש ומפקדי צה״ל ביצעו פעילויות רבות שהובילו להקטנה משמעותית במספר המתאבדים מדי שנה".

ומה לגבי החלטתם המפתיעה של ברעם וקפלן ליצור את סרטם, "הנעלם" התיעודי, בלי אף דימוי ויזואלי? אם המסך נותר שחור לאורך 46 הדקות של הסרט, למעט כתוביות — האם לא יותר הגיוני ללכת פשוט על פודקאסט? "כשהבנו שאנחנו לא יכולים להשתמש בחומרים של הסרט המקורי, חיפשנו דרך מעניינת ורלוונטית לסיפור הזה. היה ברור לנו שלא נלך על 'ראשים מדברים' או על שחזור הסרט המקורי, ולכן מלכתחילה הקלטנו את כל הראיונות רק באודיו", אומר קפלן. "המחשבה היתה לייצר רוח רפאים של סרט. כאילו מכניסים קסטה לתוך המקרן, הסרט עצמו לא מגיע, ומה שנשאר זה השחור הסטטי של הווידיאו, וכתוביות שנראות כלקוחות משנות ה–90".

לטענתם, הסרט לא היה עובד כפודקאסט, כי ההקרנה באולם קולנוע היא סגירת מעגל חיונית עבורו: "הסרט הגנוז מעולם לא הגשים את ייעודו להיות מוצג, ודווקא בגלל זה הקרנת הסרט שלנו באולם הקולנוע הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו. כי כך אמור היה להיראות לקהל גם הסרט המקורי".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ