פולין קייל, האשה שבישרה את המהפך ההוליוודי - דוקאביב 2019 - הארץ

פולין קייל, האשה שבישרה את המהפך ההוליוודי

היא רוממה במאים, בזה לקולגות ועל הדרך כינתה את קלינט איסטווד פשיסט. הסרט "מה שהיא אמרה" חוזר לדמותה של פולין קייל, מבקרת הקולנוע המשפיעה ביותר בזמן כינונה של הוליווד החדשה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פולין קייל בסרט "מה שהיא אמרה". ישירות, התלהבות ולהט
פולין קייל בסרט "מה שהיא אמרה". ישירות, התלהבות ולהטצילום: 29Pictures
אורי קליין
אורי קליין

בשנות ה–60, עת למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, נהגתי לעתים קרובות לפקוד חנות קטנה ומקסימה של ספרים משומשים, שהיתה ממוקמת במרכז העיר החצויה עדיין. באחד מביקוריי באותה חנות, מצאתי בה מהדורת כיס של ספר עם השם המסקרן "I Lost It at the Movies", קובץ ביקורות קולנוע ומאמרים שנכתבו על ידי מבקרת הקולנוע פולין קייל, שמעולם לא שמעתי עליה קודם לכן. רכשתי את הספר, ואני זוכר שבשובי לדירת הסטודנטים שלי, התחלתי לקרוא בו ולפי מיטב זיכרוני לא הנחתי אותו מידי עד שהגעתי לעמוד האחרון.

חלק מהביקורות בספר העלו את לחץ הדם שלי, למשל, הקלות שבה קייל פסלה את "אוונטורה" של מיכלאנג'לו אנטוניוני ואת "שמונה וחצי" של פדריקו פליני, וראתה בהם יצירות יומרניות וחלולות המתרפקות על תחושת ה"אנגסט" הקיומי, המאפיין את אירופה באותן שנים. כאשר היא כתבה על סרטים שהיא אהבה כגון "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר, "ירו בפסנתרן", "ז'יל וג'ים" של פרנסואה טריפו ו"חיוכי ליל קיץ" של אינגמר ברגמן, הביקורות שלה כללו תובנות שרבות מהן אימצתי. היא כתבה את הביקורות הללו בישירות, התלהבות ולהט שלא הכרתי עד אז.

פולין קייל בסרט "מה שהיא אמרה". בזה לרבים ממבקרי הקולנוע הנחשבים ביותר באמריקה
פולין קייל בסרט "מה שהיא אמרה". בזה לרבים ממבקרי הקולנוע הנחשבים ביותר באמריקהצילום: 29Pictures

היבט נוסף של הספר שהפתיע והלהיב אותי היה שברבות מביקורותיה בזה קייל לרבים ממבקרי הקולנוע הנחשבים ביותר באמריקה. דוגמה בולטת היתה הביקורת שלה על גרסתו של סטנלי קובריק ל"לוליטה", שמרבית המבקרים באמריקה קטלו וקייל הציעה ניתוח מעמיק ושנון של הסרט. הנודע מבין המאמרים שנכללו בקובץ הביקורות הראשון שפירסמה ב–1965 היה זה שבו היא יצאה למתקפה מוחצת נגד אנדרו סאריס, מבקר הקולנוע של "וילג' וויס". סאריס פירסם מאמר ובו ניסה להעתיק לאמריקה את "הפוליטיקה של ה'אוטר'", שמבקרי הקולנוע בצרפת שסבבו את כתב העת "מחברות הקולנוע" ביססו, ואף החליף במאמרו את המלה "פוליטיקה" במלה "תיאוריה". בין שני מבקרי קולנוע רבי השפעה אלה נוצרה יריבות שנמשכה עד למותם.

כיוון שהייתי עדיין באותן שנים חסיד אדוק של "הפוליטיקה של ה'אוטר'", לעתים קרובות הייתי מתחמק משיעורים כדי לשהות בספרייה של האוניברסיטה, שהיתה ממוקמת עדיין בגבעת רם, כדי לקרוא את הגיליון החדש של "מחברות". העובדה שתגובתה של קייל לסאריס כללה כמה טענות לגיטימיות, הטילה בי ספקות שעירערו את אחיזתי בפוליטיקה/תיאוריה זו.

חופש מלא

פולין קייל, שנולדה ב–1919 למשפחה יהודית שהיגרה מפולין לאמריקה וניהלה חוות תרנגולות בקליפורניה, היתה עם השנים למבקרת הקולנוע הנודעת ורבת ההשפעה בארצות הברית. מאז שמצאתי את קובץ הביקורות הראשון שלה באותה חנות ספרים קטנה, אין קובץ מאמרים שקייל פירסמה — והיא פירסמה רבים — שלא רכשתי וקראתי. לעתים קרובות אני חוזר לקרוא בהם — לא משום שאני מסכים עם רבות מביקורותיה, אלא משום שכאשר אני נקלע למחסום כתיבה, קייל מחלצת אותי ממנו בזכות סגנונה והלהט שהיא מביעה. המשפחה, אגב, איבדה את החווה ואת כל הונה בשנות השפל הכלכלי, ועברה לסן פרנסיסקו, שם קייל נחשפה לראשונה לסביבה תרבותית תוססת שהשפיעה עליה ועיצבה אותה.

בפסטיבל דוקאביב, שייפתח היום (חמישי), יוקרן מחוץ לתחרות הבינלאומית הסרט "מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל" (What She said: The Art of Pauline Kael) בבימוי רון גארוור, שסוקר את חייה ופועלה של המבקרת שהלכה לעולמה ב–2011, ומבליט את הסתירות והניגודים שאפיינו את ראיית העולם הקולנועית שלה. הסרט, שיוקרן בשבת בסינמטק תל אביב ואז בימי ראשון ורביעי העוקבים, יגרום הנאה לכל מי שמכיר את כתיבתה של קייל. הוא כולל ראיונות עם מבקרי קולנוע רבים, כאלה שהעריצו והושפעו ממנה וכאלה שהתנגדו לה, לצד יוצרי סרטים שקייל תמכה בהם, התנגדה להם, או לפעמים שינתה את דעתם עליהם מתמיכה להתנגדות. כאשר קייל העריכה במאי בניגוד לדעה הביקורתית השלטת לגביו, למשל את בריאן דה פלמה בסרטיו המוקדמים, ההתלהבות שהיא הביעה בביקורותיה סחפה. כאשר היא התאכזבה מבמאי שהיא העריכה, היא לא חסכה ממנו את נחת זרועה. היו שטענו שבביקורותיה הקטלניות היתה אפילו מידה של זדון.

החל מ–1968 ועד פרישתה ב–1991 בגלל מחלת הפרקינסון, היתה קייל מבקרת הקולנוע של השבועון היוקרתי ה"ניו יורקר". שם הגיעה לשיא השפעתה. קודם לכן פירסמה קייל את מאמריה במסגרות שונות, אך לא הסתדרה בהן כיוון שעורכי המגזינים השונים הסתייגו מסגנונה התוקפני הישיר ואף נהגו להתערב בטקסטים שלה. כך למשל ב–1965, עת כתבה לירחון "מקולס", פירסמה ביקורת ארסית במיוחד של "צלילי המוזיקה", שהיה סרט אהוב במיוחד על קהל היעד של הירחון. "מקולס" הוצף במכתבים שדרשו לפטר את קייל מיידית וחברת פוקס המאה ה–20, שהפיקה את הסרט, אף איימה להחרים את הירחון.

לבסוף, קייל עזבה את המגזין אך קיבלה מוויליאם שון, העורך המיתולוגי של ה"ניו יורקר" הצעה לכתוב ביקורות תוך הבטחת חופש כתיבה מלא. שון פירסם בשלמותה את ביקורתה הארוכה במיוחד של קייל על "בוני וקלייד" ש"ניו ריפבליק" סירב לפרסם; בדיעבד, זה היה הטקסט ששינה את היחס הביקורתי לסרטו של ארתור פן, שחלק מהמבקרים לא ידעו כיצד להכיל את השילוב של אלימות קיצונית והומור שבו.

סרטו של גארוור מקדיש דקות מסך ארוכות לביקורותיה הנלהבות של קייל על סרטים כגון "הסנדק" ו"טנגו אחרון בפריז", וגם מבליט את הסרטים המוערכים שקייל היתה לגביהם במיעוט כגון "לורנס איש ערב" ו"2001: אודיסאה בחלל". הבמאי הבריטי דייוויד לין ("לורנס איש ערב") מספר בקטע ארכיון ב"מה שהיא אמרה" שבעקבות הביקורת הקטלנית שקייל העניקה לסרטו "בתו של ריאן" מ–1970 הוא לא מצא בעצמו את הכוח לביים סרט נוסף במשך 14 שנים, עד ל"מעבר להודו" ב–1984, שהיה לסרטו האחרון.

קייל היתה עד לשלב מסוים מעריצה של רוברט אלטמן. היא כתבה ביקורות נלהבות על סרטיו "מאש" ו"הקלפן והיצאנית", וב–1975 עשתה מעשה חריג ופירסמה ביקורת מהללת על "נאשוויל" כמה חודשים לפני שהסרט יצא לאקרנים, זאת מחשש שהמפיקים ירצו לקצר אותו. נקודת השפל בקריירה הביקורתית שלה היתה קטילתה את "שואה" של קלוד לנצמן. היא טענה שהסרט ארוך, מייגע וחסר אמירה משמעותית. במהלך השנים ניסתה למתן דעה זו בראיונות שונים.

"נאשוויל". רק אל תקצרו אותו

הרפתקה כושלת

הסתירות והניגודים המאפיינים את כתיבתה של קייל, קשורים ביחסה לקולנוע כתרבות פופולרית. היא סירבה להבחין בין תרבות גבוהה לנמוכה; מה שנחשב בעיני רבים לתרבות גבוהה נדמה היה לה לעתים קרובות כמזויף, ועם זאת היא הבחינה בביקורותיה בין קולנוע שהוא אמנות לסרטים שהם טראש. קייל אף מדברת בסרטו של גארוור על השפעתן עליה בצעירותה של שחקניות כגון קתרין הפבורן, שבסרטיה המוקדמים גילמה נשים חזקות ועצמאיות. היא אף הקדישה מאמר ארוך לקרי גרנט בשם "האיש מעיר החלומות" ובו ניתחה את הדימוי שלו, מעלותיו ומגבלותיו.

יחסה האמביוולנטי בא לידי ביטוי בכתיבתה גם ביחסה לאלימות בסרטים. מצד אחד היא היללה סרטים אלימים כמו "בוני וקלייד", "חבורת הפראים" של סם פקינפה ו"רחובות זועמים" של מרטין סקורסזי, עוד במאי שבו תמכה בתחילת הקריירה שלו; ומצד שני תקפה את "הארי המזוהם" של דון סיגל, וסימנה אותו וסרטים נוספים של קלינט איסטווד כיצירות פשיסטיות. מהאחרון היא סלדה במיוחד; בראיון שהתפרסם עמה ב"ניו יורקר", זמן קצר אחרי שפרשה מכתיבה, טענה כי ההערכה שהוא מקבל כבמאי היא "מגוחכת". כאשר פירסמה את ביקורתה על "כלבי הקש" של סאם פקינפה, היא אמנם שיבחה את הסרט אך גם הגדירה אותו כ"סרט האמריקאי הפשיסטי הראשון".

"כלבי הקש". "הסרט האמריקאי הפשיסטי הראשון"

קייל היתה מעורבת בעימותים ביקורתיים נוספים. ב–1971 הוציאה לאור ספר בשם "Raising Kane", שכלל את התסריט של "האזרח קיין". בהקדמה הארוכה לתסריט טענה כי למרות גאונותו של הבמאי אורסון ולס, הגאון האמיתי מאחורי סרט זה היה התסריטאי שלו, הרמן ג' מנקיביץ'. הטענה עוררה עליה את זעמם של רבים, ובהם המבקר והבמאי פיטר בוגדנוביץ', שהיה חבר קרוב של ולס.

"האזרח קיין". מי הגאון האמיתי?

ב–1980, פירסמה רנאטה אדלר, קולגה של קייל ב"ניו יורקר", ביקורת ארסית במיוחד באורך כ–8,000 מלים ב"ניו יורק רוויו אוף בוקס" לרגל פרסום קובץ נוסף של ביקורת של קייל. אדלר הכריזה כי שכתיבתה הביקורתית של קייל, מלה אחר מלה, שורה אחר שורה, חסרת כל ערך. המאמר עורר סערה של ממש בחוגים התרבותיים בניו יורק, וקייל בחרה לא להגיב לו.

פולין קייל אהבה להקיף את עצמה בפמליה של מבקרי קולנוע ובמאים צעירים, וחסידים אלה שלה אף זכו לכינוי המזלזל "פולטס". אנקדוטה משונה בקריירה שלה אירעה ב–1979, כאשר יצאה לשנת חופש מה"ניו יורקר", ובהזמנתו של וורן בייטי נסעה להוליווד כדי להיות מעורבת בכתיבתו ובהפקתו של סרט בבימוי ג'יימס טובאק, אותו העריכה בתחילת דרכו. קייל נטשה את המיזם כעבור חצי שנה, חזרה לכתוב ביקורות והסרט לא הופק מעולם. ההרפתקה ההוליוודית הכושלת של קייל עוררה עליה לגלוג רב, וסרטו של גארוור חולף עליה במהירות בלי לנסות להבין מה הניע אותה במעשה זה.

סרטו של גארוור כולל סרטים ביתיים של קייל ובתה היחידה, ג'ינה ג'יימס, אחת המרואיינות בסרט העושה זאת בחן רב. את הקריינות לסרט, שכוללת קטעים מכתביה של קייל, מקריאה שרה ג'סיקה פרקר. הסרט כולל קטע ארכיון שבו וודי אלן תוקף את קייל על יחסה לסרטיו הדרמטיים וגם קטע מראיון עם ג'רי לואיס, שאומר את הדברים חד וחלק: "בת הזונה לא כתבה עלי מלה טובה אחת, אבל היא מבקרת הקולנוע הטובה ביותר באמריקה".

ג'רי לואיס. "בת הזונה לא כתבה עלי מלה טובה אחת"
ג'רי לואיס. "בת הזונה לא כתבה עלי מלה טובה אחת"צילום: John Springer Collection / CORBI

לרוב איני אוהב סרטים שמשבצים בתוכם קטעים קצרים מעשרות סרטים, אך גארוור עושה פעולה זו במיומנות, וקשה לא להתפעם מיופיים של הקטעים שהוא בחר. ייתכן שחשיבותה העיקרית של קייל נבעה מכך שהיא היתה למבקרת הקולנוע המשפיעה ביותר בתקופה שבה הוליווד הקלאסית דעכה והוליווד החדשה קמה על חורבותיה. היא נהפכה, במידה מרובה, לקול הקורא של מהפך זה. לפיכך, הצפייה בסרטו של גארוור מהנה ומותירה את כתיבתה של קייל כספר הפתוח בתולדות ביקורת הקולנוע באמריקה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ