רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוקאביב 2018: "שיר למעלות" מרגש, בלי שאלות קשות מדי על פונדקאות

אלעד ורינת זקוקים לילד, עינב זקוקה לעזרה כלכלית. הסרט "שיר למעלות", שביימו דוד אופק וגד אייזן, מתאר סיפור נוגע ללב שכמעט משכיח את העובדה שפונדקאות היא נושא שנוי במחלוקת

"שיר למעלות"
גד אייזן
2תגובות

לצפייה ברשימת הכתבות
שלכם בעמוד הארץ שלי

אלעד ורינת הם זוג שלא מצליח להרות, אף שהם כבר שנים ארוכות יחד. ברקע חוסר ההצלחה הזה נמצאת העובדה שאלעד נותר עיוור ונכה אחרי שעבר ניתוח פשוט שהסתבך בגלל רשלנות רפואית. למצבו הרפואי של אלעד אין קשר לעובדה שבני הזוג לא מצליחים להרות, אבל היא הופכת את הסיפור שלהם לדרמטי יותר, שלא לומר מלודרמטי. לבני הזוג אין ילדים אמנם, אבל יש להם, כך נראה, הרבה דברים אחרים — זוגיות חמה ותומכת, משפחה מורחבת מעורבת וגם כנראה יכולת כלכלית. לכן הם פונים לעזרתה של אם פונדקאית, עינב. לעינב יש כבר שני ילדים, אבל היא מגדלת אותם לבדה כחד הורית, מתפרנסת בדוחק וגם מסוכסכת עם הוריה ולא נמצאת בקשר עם בני משפחתה.

בסרט "שיר למעלות", שביימו דוד אופק וגד אייזן, מוצגים שני הצדדים כמשלימים זה את צרכיו של זה — אלעד ורינת זקוקים לילד, עינב זקוקה לעזרה כלכלית. אידיליה של ממש. כחומר גלם לסרט, מדובר בדמויות מושלמות — שלושתם מצטלמים נהדר, הם מתנסחים היטב ומתנהגים בכנות ובטבעיות מול המצלמה. הקשר הנרקם ביניהם הוא חם ומרגש, ובמשך הסרט גם ישנו מפנה מפתיע, שפותח מחדש את סכר הדמעות. הסיפור החד פעמי וכל כך נוגע ללב הזה כמעט מצליח להשכיח את העובדה שפונדקאות היא נושא שנוי מאוד במחלוקת.

כיוצרת הסרט חתומה סיגל רוסק גיסין, שהיא לא אחרת מאשר היוזמת והבעלים של חברה בע"מ שעוסקת בשידוך ובליווי זוגות ואמהות פונדקאיות. רוסק גיסין מלווה את פרויקט ההולדה של רינת, אלעד ועינב וגם מופיעה בעצמה בסרט. זו עמדת מוצא בעייתית, כאשר מדובר בנושא טעון כל כך שמעורר שאלות מוסריות, כמו פונדקאות. ברור שאם הסרט נעשה מטעמה של סוכנות פונדקאות, הוא לא יתאמץ במיוחד להציג את הצדדים הבעייתיים של התופעה, אלא את הילת החסד ששורה על המפגש בין אשה שמסכימה לתרום את גופה לטובת הגשמת חלום המשפחה של אלה שאינם יכולים, לבין הזוג חשוך הילדים שפיתח כמיהה עזה כל כך לתינוק. ואכן, אין שאלות קשות בסרט ואין תהיות לגבי ניצול גופו של אדם אחר, לגבי מצוקה כלכלית שיכולה להביא אשה לאפשר שימוש בגופה תמורת תשלום, המחירים שזה עלול לגבות ממנה וכן הלאה.

עם זאת, אופק ואייזן, בחוכמה קולנועית, מצליחים לרגע אחד להתגבר על המחסור הזה בביקורתיות, כאשר בשוט הסיום של הסרט, רגע אחרי הלידה, עינב הפונדקאית נותרת לגמרי לבדה בחדר הלידה. זהו שוט מתוכנן היטב, כי הצופה יודעת שהיא לא באמת לבד — יש לה בת זוג שמלווה אותה, גם בלידה עצמה. אבל ברגע הזה, היא איננה. הצופה מורגלת בסצינות לידה שבסופן האם מחבקת את התינוק שזה עתה נולד ומזילה עליו דמעות של שמחה והתרגשות. אבל התינוק שיצא מגופה של עינב נלקח ממנה ונמסר לזרועות הוריו הכמהים, לפי התכנון. אף שזה היה צפוי, מוסכם, ידוע ולגיטימי, הרגע הזה, שבו אחרי לידה מפרכת ומייסרת, התינוק לא שם, חודר ללב כמו סכין חדה.

"שיר למעלות". בימוי: דוד אופק, גד אייזן; יוצרת: סיגל רוסק גיסין; תסריט: דוד אופק, סיגל רוסק גיסין; עריכה: עודד טבק; צילום: גד אייזן; פסקול: נין חזן אולפני סאונד — אולפני די.בי; מוזיקה: ברוך בן יצחק

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות