דוקאביב 2019 |

"לתפוס את יהושע": כך הפך עיתונאי חוקר לצייד גולגולות

סרטו של שי פוגלמן הוא מצוד פרטי אחר עבריין מורשע עם דם על הידיים, שחמק מעונש ללא השלכות. תוך כדי פוגלמן מצליח להצביע על חוסר האונים המשתק שבסיס העיתונות

נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יהושע אליצור
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
  • שם הסרט:
    לתפוס את יהושע
  • במאי/ת:
    שי פוגלמן
  • שנה:
    2019
  • ז'אנר:
    תיעודי
  • דירוג: 5 כוכבים

על יריית הפתיחה של "לתפוס את יהושע" אין מחלוקת פוליטית או לאומית. בספטמבר 2004 עצר יהושע אליצור, מתנחל מאיתמר, על כביש בגדה וחיכה למונית פלסטינית שהתקדמה בדרך עפר. צ'איל שתאיה היה הנהג הלא נכון בכביש הלא נכון. ללא חשד לטרור או נקמה, אליצור ירה בו סתם. ללא סיבה. אחרי הרשעתו בהריגה הוא נשלח למעצר בית חריג, עד מתן העונש. אליצור נמלט וירד למחתרת. מדינת ישראל, על כל זרועותיה המיומנות באיתור מבוקשים ברחבי תבל, הפעם לא טרחה לחפש אחריו.

סיפור זה, כך עולה מהסרט, היה נקודת השבר העיתונאית של שי פוגלמן (כתב מוסף "הארץ"). מפגש עם המשפחה ב–2010 בזמן שעבד ככתב בעיתון זה עורר בו דחף להפסיק לדווח ולהתחיל לפעול. הוא בחר להיכנס לוואקום האכיפה שהותירו הרשויות ולהביא את אליצור לכלא בעצמו. כך נולד תחקיר שנמשך כמעט עשור. לא תחקיר עיתונאי, אלא דוקו־אקטיביסטי. במסגרתו נדד הבמאי בישראל ובגדה, חיפש קצוות חוט בארצות זרות, ובסופו יצר את "לתפוס את יהושע", שישודר ביס דוקו ב–5 ביוני.

כצופה ועיתונאי, שיטות העבודה של פוגלמן מעוררות השתאות לצד שאלות מוסריות על דוקו־אקטיביזם לא שגרתי. כשהוא משוחרר מכבלי האתיקה העיתונאית, החליט התחקירן המוכשר ללהק את עצמו לבלש חמוש במצלמה. ולא סתם בלש, אלא אחד הטובים שנראו על המסך. הוא אורב למרואיינים, לא מהסס לשקר ולהתחזות, ומתעד את כולם במצלמה נסתרת. גם בראיון שנערך בהסכמה, נראה כי הוא בכל זאת מתעד אותו במצלמה נסתרת. כך הוא לוכד את רגעי הכנות שלפני ואחרי הראיון. מעבר להישגים באיסוף מידע בדרכים יצירתיות, המצלמה הנסתרת, שמלווה את כל הסרט, הופכת בידי פוגלמן לא רק לכלי עבודה, אלא לשפה ייחודית. בסרטים רבים זה לעתים עקב אכילס חזותי, אך כאן זה הופך לאחת ממעלותיו הרבות.

לא אפרט לגבי התכסיסים המלוכלכים באמת, שמעוררים שאלות רציניות וצפויים לעורר אי נחת ברבים, אבל כסרט דוקו, הם אפקטיבים ומרשימים. מרואייניו שנופלים בפח הם לעתים אלה שמסייעים לאליצור להימלט. כשהוא מסביר את צעדיו, ומקלף שכבה אחר שכבה בעברו המודחק של אליצור, הוא מצליח במיומנות להדביק את הצופים בתחושתו האישית. נוכח האדישות הממסדית לחיי אדם ולצדק, פוגלמן מבטא חוסר אונים שהפך לכעס, ומגייס את הצופים להבין את צעדיו. הוא לא מוכן להסתפק בחשיפת האמת ובתקווה שהרשויות יגיבו, כפי שעיתונאים עושים.

"לתפוס את יהושע" הוא מצוד פרטי אחר עבריין מורשע עם דם על הידיים, שחמק מעונש ללא השלכות. הסרט מתקיים במרחב אפור מאוד, אך בתחקיר סיזיפי עד אובססיבי, ובעזרת נרטיב מהודק, הוא מצליח לשכנע שזו מלחמת אין ברירה. כך הופך הסרט גם לכתב אישום סמוי נגד העיתונות החוקרת שאותה זנח. כך הוא עושה לעיתונות את מה שהארי המזוהם עשה למשטרה — מצביע על חוסר האונים המשתק שבסיסה. הסגנון הבלשי־מחתרתי משרת גם את הנרטיב לכדי אמירה משמעותית יותר. זה לא עוד סרט על הכיבוש. על מתנחל אלים או על התרת דמם של פלסטינים. פוגלמן אמנם נוגע בכל זה, אך לא מתפתה לתת פשר למה שאין לו פשר. זהו פאזל חלקי במכוון שמורכב מהטראומות שמעצבות בני אדם ומגלי ההדף שלהן שפוגעות גם באחרים. כמו אבן שנופלת לשלולית.

"לתפוס את יהושע". בימוי ועריכה: שי פוגלמן; הפקה: אסף אמיר; צילום: פוגלמן, אבנר שחף. 82 דקות

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ