"הבן דוד": אותנטיות ישראלית, מהולה במידה של אירוניה

סרטו של צחי גראד "הבן דוד", שעוסק בפרנויה ישראלית, הוא יצירה בעלת תוקף בנוף הקולנועי העכשווי. לעומתו, "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" חג לו בתוך הוויה קולנועית תלושה

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

תחושה של אותנטיות ישראלית, המהולה במידה של אירוניה ויסודות סאטיריים, שורה על "הבן דוד", סרטו השלישי כבמאי של השחקן צחי גראד, שבו הוא גם מככב. בסרט, המתרחש בישוב במרכז הארץ, מגלם גראד את נפתלי, נשוי (לאסנת פישמן) ואב לשניים, שבסמוך לבית בו משפחתו גרה יש לו סטודיו, אותו הוא מבקש לשפץ. לשם כך מביא נפתלי, שהוא פעיל במיזם לקירוב לבבות בין ישראלים לפלסטינים, ליישוב פועל פלסטיני בשם פאהד (עלא דקה). ביומו הראשון במושב, כשנפתלי נעדר מהסטודיו שבו פאהד מתחיל לעבוד, מותקפת נערה במושב. נפתלי בטוח בחפותו של פאהד, אך תושבי המושב חושדים בצעיר הערבי, וכעסם מופנה גם אל מי שהביא אותו ליישוב והעסיק אותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ