כוחם של השחקנים ב"מיתה טובה"

הסרט, שפתח את פסטיבל הסרטים ה-30 של חיפה, היה יכול להיות סרט שנופל למהמורות של סנטימנטליות וקיטש אפילו, שלא לדבר על וולגריות, אך תודות לאינטליגנציה של התסריט והשחקנים הוא ניצל מכך והופך ליצירה נבונה, הגונה ומרגשת במינון הנכון

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורי קליין
אורי קליין

יותר מכל מעידה ההצלחה של "מיתה טובה", סרטם של טל גרניט ושרון מימון, שפתח ביום שישי את תחרות הקולנוע הישראלי בפסטיבל הסרטים ה-30 של חיפה, ועלה השבוע לאקרנים בישראל, על כוחו של השחקן בקולנוע.

זאב רווח, לבנה פינקלשטיין, עליזה רוזן ואילן דר מגלמים את ארבע הדמויות המרכזיות בסרט, והם נפלאים; כל מעלותיו של הסרט מתנקזות אל ההופעה של ארבעה שחקנים אלה, והסרט לא רק מעיד על כישרונם, שהקולנוע לא תמיד העניק לו את אמצעי הביטוי הנאותים, אלא על הניסיון הטמון בוותק שלהם: אין מחווה שהם מגזימים בה, אין משפט שהם אומרים אותו שלא בצורה המדויקת ביותר והיכולת שלהם לשלב בין חומרה להומור – עצמי וגם אחר – מפעים לעתים קרובות.

היות וארבעתם מגלמים דמויות אינטליגנטיות – וזו אחת ממעלותיו של הסרט והתסריט שגרניט ומימון כתבו לו – האינטליגנציה של הדמויות משתלבת בזו של השחקנים שמגלמים אותן, ומה שיכול היה להיות סרט שנופל למהמורות של סנטימנטליות וקיטש אפילו, שלא לדבר על וולגריות, ניצל מכך והופך לסרט שהוא יצירה נבונה, הגונה ומרגשת במינון הנכון.

"מיתה טובה" עוסק בזיקנה, מחלות, אובדן, אבל – והשאיפה למות בכבוד. בעלה של יאנה (עליזה רוזן) גוסס ממחלה סופנית, ושואף את נפשו למות, אך אין לממסד הרפואי אפשרות לשים קץ לייסוריו. יאנה ובעלה (שמואל וולף), כמו גם יחזקאל (זאב רווח) ואשתו לבנה (לבנה פינקלשטיין) הם חברים הגרים יחד בדיור מוגן בירושלים.

יחזקאל ולבנה תומכים נפשית ביאנה ובעלה, אך ידם קצרה מלעזור להם, עד שיחזקאל, בעזרת דניאל (אילן דר), רופא בדיור המוגן, ממציא מכונה שבעזרתה חולה סופני יכול לשים קץ לחייו מבלי שהאשמה תיפול על הסובבים אותו, שסייעו לו במעשה. המכונה עובדת, וכאשר שמעה עובר בין אחרים שזקוקים לה, כמו למשל גבר זר להם (יוסף כרמון), שרוצה לשים קץ לסבלה של אשתו, הם מוצאים את עצמם מעורבים בייסוריהם של אחרים, עד שהסבל, והצורך להשתמש במכונה, פוגעים בהם שוב.

זאב רווח ולבנה פינקלשטיין ב"מיתה טובה". אינטליגנטייםצילום: yes / טובי הוכשטיין

כל זה נשמע כמו יצירה שהקדרות שולטת בה – והיא כן כזו, אבל גם לא, ומכך נובע תוקפה הרעיוני, המוסרי והרגשי. להגדיר את סרטם של גרניט ומימון כקומדיה תהיה הגזמה לדעתי, אך יש בסרט הרבה הומור, הומור מוצלח ברוב המקרים, שמשתלב בקדרות כדי ליצור את היחס לאירועים המתרחשים בו – את היחס אל הזקנה והמוות הבלתי נמנעים.

מעבר לרובד של הסרט שעוסק בזכות למות בכבוד, ואין ספק שזהו נושא שראוי וחשוב לעסוק בו, "מיתה טובה" עוסק בהשלמה – השלמה בוגרת עם הזמן החולף, הזיקנה והמוות שהזמן מבשר, והוא מציג השלמה זו באיזון ובאיפוק הנכונים. זהו הישג ניכר ליוצרים צעירים שעוסקים בזיקנה ללא ההתנשאות המסוימת והחמלה המעושה המאפיינות לעתים סרטים העוסקים בנושא זה.

התמקדותו של הסרט לא בזיקנה, מחלות ומוות (או לפחות לא רק) אלא ביחס אליהם ובהשלמה הבוגרת עמם, מעניקה לסרטם של גרניט ומימון נפח כמעט מופשט ואפילו משועשע לפרקים.

מתוך "מיתה טובה". נפח רגשי בוגרצילום: טובי הוכשטיין

את הכיוון הזה מסמלת הסצנה המצוינת הפותחת את הסרט, שבה קשישה חולה (רות גלר) חושבת שהיא משוחחת עם אלוהים. פה ושם נפתולי העלילה חורקים מעט, פה ושם אחת הרפליקות אינה עובדת; אולם, גם במקרים אלה הופעתם של שחקני הסרט, להם צריך להוסיף גם את רפי תבור בתפקיד משנה מוצלח, ואת עידית טפרסון, מסיטים את הסרט חזרה למסלולו. "אהבה" של מיכאל הנקה זה לא, אבל "מיתה טובה" גם אינו מנסה להיות יצירת המופת המטלטלת של הבמאי האוסטרי. הוא סרט צנוע יותר, מצומצם יותר – למרות שיש בו יותר דמויות מבסרטו של הנקה – אך בדרכו שלו הוא מצליח להיות יצירה שאמירתה נבונה ונפחה הרגשי בוגר.

זהו סרט שבאיזשהו מישור שלו מצליח להציב בפנינו אלטרנטיבה לפחד המשותף לכולנו מפני הצפוי לנו, מבלי להתעלם מפחד זה, ומהבחינה הזאת הוא יצירה שראויה למלוא ההערכה.

מחמאות מגיעות גם לצילום המיומן של טובי הוכשטיין ולשימוש המוקפד במוזיקה של אבי בללי; אך בראש ובראשונה, הסרט ראוי לצפייה בשל שחקניו, שהצפייה בהם מעוררת השתאות, וגם עצב מסוים - על כך שהם נזקקו לזקנתם כדי להוכיח לנו את מלוא כישרונם בקולנוע.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ