מידה של בוסריות בסרטיהן של תמר ירום וסופי ארטוס

"פנסיון פראכט" ו"עמק", שני סרטי ביכורים ישראליים שנחשפו אתמול בפסטיבל חיפה, שונים זה מזה מבחינה סגנונית ותמאטית, אך שניהם מחמיצים את הפוטנציאל ואף גובלים בחובבנות

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין

שתי במאיות, תמר ירום וסופי ארטוס, חשפו אתמול את סרטיהן העלילתיים הארוכים הראשונים בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי המתקיימת בפסטיבל הסרטים של חיפה, ובשני הסרטים, למרות השוני הסגנוני הניכר ביניהם, ניכרת עדיין מידה של בוסריות, הגובלת לעתים אפילו בחובבנות מסוימת.

"פנסיון פראכט", עיבודה של תמר ירום לספרו של אהרון אפלפלד "לילה ועוד לילה", מבקש לממש מעין פנטזיה קולנועית אמנותית, שמשלבת בין הממשי למסוגנן יתר על המידה וההזוי באופן אקספרסיבי יותר מדי, ויש בה משהו מיושן וילדותי אפילו. ירום מבקשת להתאים פנטזיה סגנונית אמנותית זו לעלילת הסרט, לדמויות המאכלסות אותה ולנושא בו הסרט עוסק, אך התוצאה מגושמת ולעתים אף מביכה. עלילת הסרט מתרחשת ב-1960 בבית מבודד אי שם בהרי ירושלים, המשמש כפנסיון לניצולי שואה, שכול אחד מהם מביע את מצוקתו וייסוריו ההולכים ונמשכים בתיאטרליות מופגנת. את הפנסיון מנהלת ביד רמה, קרה ואכזרית גברת פראכט (מיכאלה עשת), שבהשוואה אליה האחות הראשית ב"קן הקוקייה" נדמית רכה כמו מרי פופינס. דמותה והתנהגותה של גברת פראכט, שמתעקשת על סדר ונורמליות, אמורות לייצג את יחסו של הישוב הארצישראלי לניצולי השואה שהגיעו הנה נטושים ותלושים, אך הן כה מלאכותיות, שהמסר שהן אמורות להעביר נותר שטחי, ויש בו אף מידה של נצלנות רעיונית ורגשית.

מתוך "עמק". תחושת החמצהצילום: ללא קרדיט

במרכז העלילה ניצבת דמותו של מנפרד (צחי גראד), שאמנם יש לו בן ובת הגרים בישראל, אך הוא רוצה לתרום את מחצית הונו, 50 אלף לירות, לוועדה לשימור היידיש, שמורכבת משני דיירים נוספים בפנסיון (משה פרסטר ואורי קלאוזנר). הסיבה לכך היא אמונתו העיקשת, האובססיה שלו, שהיידיש היא כל מה שנותר מהיהודים שדיברו אותה, ולפיכך יש לשמר אותה בכל מחיר. המרכז העלילתי הזה יכול היה להיות רציני, אך הוא שקוע בבלילה כה מלודרמטית, שהוא אובד בתוכה ותוקפו ניטל ממנו. יש בסרט אוסף רב מדי של דמויות וסיפורים, שבגלל הריבוי שלהם אף אחד מהם אינו זוכה לטיפול מעמיק דיו. סיפורם של ניצולי השואה ברגע ההיסטורי המסוים שבו הסרט מתרחש ראוי ליותר, לפחות מבחינה קולנועית סגנונית, ממה שסרטה של ירום מספק לו.

"עמק", סרטה העלילתי הארוך הראשון של סופי ארטוס, יכול היה להיות דרמת נעורים בעלת עוצמה, לולא תסריט מקרטע, עיצוב דמויות לקוי בחלקו ועשייה קולנועית לוקה בחסר. הסרט, המתרחש בעיירה, ששמה אינה מצוין, אי שם בישראל, עוסק במקומה של האלימות בחייהם של בני נוער ישראלים. גיבור הסרט הוא ג'וש (נוה צור), תלמיד תיכון עבה גוף, בריון בהתנהגותו בבית הספר ועם חבריו, שבביתו נתון להתעללותו האכזרית של אחיו, אבי, השואף להתגייס לחייל קרבי. דמות זו היא קריקטורה של בריון, הנוהג להשליך עלבונות הומופוביים לכל כיוון אפשרי, ואנחנו יודעים מה זה אומר, והשחקן המגלם אותו, מאור שוויצר, מגזים בהופעתו ונראה מבוגר מדי לתפקיד.

לבית הספר מגיע דוד (רועי ניק), תלמיד חדש, שעבר לגור בשכונה היוקרתית בעיירה עם אביו חובב האקדחים (וכשאקדח מוצג ואינו יורה בשלב מסוים בעלילתו של סרט, אנחנו גם יודעים מה זה אומר). הסרט מתאר את החיבור שנוצר בין ג'וש, הדמות היחידה בסרט שמעוצבת עם נפח מסוים, גם בזכות השחקן המגלם אותה, לדוד, שעובר מעוינות לידידות ונתקל בקושי הצפוי, כאשר נערה נעשית מעורבת בסיפור. העלילה גדושה בפערים, שאינם מעבים את העלילה במידה של אניגמאטיות ואמביוולנטיות, אלא מצמצמים אותה, ולכך לא מסייעת גם העריכה הלקויה של הסרט, המעידה על הקשיים שעשייתו כנראה עברה.

אך יותר מכל, תחושת ההחמצה הטמונה בסרט נובעת מהעובדה שהסיפור המניע אותו יכול היה להניב סרט טוב, אך הטיפול בו מביס אותו. מהלכיו מסורבלים, הדמויות הנשיות סתמיות, ואמירתו, בסופו של דבר, סכמטית ואינה מצליחה לצלוח את הסיפור הפרטי המוצג בסרט ולהגיע לכדי אמירה שיש בה מסר אנושי, חברתי ותרבותי רחב יותר, שהיה יכול להפוך את סרטה של ארטוס ליצירה רלוונטית בנוף הישראלי הקולנועי העכשווי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ