בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כנגד כל הסיכויים: האשה שהקימה סינמטק בנצרת

בדרך להקמת הסינמטק, שברה ספאא דבור כמה תקרות זכוכית: היחס בחברה הערבית לאשה יזמית, הראשוניוּת של המוסד, הקושי של ישראלית לייבא סרטים ערביים והכסף. "האשה מהסינמטק", שביימה נורית יעקבס־ינון ויוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, מגולל סיפור על אשה עם חלום בוער

11תגובות
נורית יעקבס-ינון /

יום אחד בשלהי שנות ה–90 יצאה ספאא דבור מביתה שבנצרת ונסעה לתל אביב. היא שמעה שבאחד מבתי הקולנוע בעיר מוקרן "כרוניקה של היעלמות", סרטו של הבמאי הפלסטיני־ישראלי יליד נצרת אליה סולימאן, ומכיוון שרצתה מאוד לצפות בו, החליטה לשים פעמיה אל העיר הגדולה. להפתעתה, כאשר נכנסה בסופו של דבר לבית הקולנוע, גילתה כי רוב הצופים שהגיעו להקרנה היו, כמוה, תושבי נצרת שבאו לתל אביב כדי לצפות בסרט.

"כשהסתיימה ההקרנה ישבנו ודיברנו, ותהינו למה בכל המגזר הערבי אין אף אולם קולנוע שבו מקרינים סרטים", היא מספרת. "חלק מהאנשים אמרו שמישהו צריך לקום ולהקים אולם כזה, ואז אני קמתי ואמרתי שאני אעשה את זה, אבל כולם צחקו".

דבור, שגדלה במשפחה מוסלמית אמידה ודתייה בנצרת, לא הניחה לצחוק הזה לדכא את התלהבותה. מכיוון שהתאלמנה מבעלה זמן לא רב קודם לכן, וגם אביה נפטר, החליטה לגשת לאחיה, שהיה ראש המשפחה, ולשתף אותו ביוזמה החדשה שסחפה אותה. אבל מהר מאוד היא הבינה שגם שם לא תמצא כתף תומכת. "הוא הסתכל עלי ואמר לי 'יש לך חום, בואי נבדוק שאת לא משתכרת בערבים אם עלה לך רעיון כזה', וכל בני המשפחה צחקו עלי", מספרת דבור. אבל גם הצחוק הזה לא עצר אותה. כעבור שבוע היא התחילה לחפש אולם בנצרת שבו תוכל להקים את בית הקולנוע שלה.

הסרט התיעודי "האשה מהסינמטק", שביימה נורית יעקבס־ינון (והופק בסיוע הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה ומועצת הפיס לתרבות ואמנות), מביא את סיפורה מעורר ההשראה של דבור, שבסופו של דבר הצליחה להגשים את חלומה ב–2003, כאשר הקימה בנצרת את הסינמטק הראשון (והיחיד) במגזר הערבי בישראל. 

"האשה מהסינמטק", שיוקרן ביום רביעי בשבוע הבא בפסטיבל הסרטים חיפה, משרטט את דמותה של דבור כאשה אמיצה להפליא שלא חששה לצאת נגד נורמות חברתיות ולא היססה לנפץ את תקרת הזכוכית שמונעת מכל כך הרבה נשים להעז, לחלום, להרים ראש בחברה שמרנית שמעדיפה לראות אותן בתפקידיהן המסורתיים בבית המשפחה.

בתחילה, הפעילה דבור "קולנוע נודד": היא רכשה סרטים והקרינה אותם במתנ"סים, בחתונות ובחצרות בתים. העובדה שהיא באה ממשפחה אמידה, איפשרה לה בסופו של דבר להשקיע כסף באולם שמצאה ולהופכו לבית קולנוע — זה היה אולם בבית ההסתדרות בנצרת, שאותו תרם הזמר פרנק סינטרה לעיר ב–1970 כאות ידידות ושלום לילדי נצרת הערבים והיהודים. היא שכרה את האולם, הציבה בו שורות של מושבי קולנוע, בנתה חדר הקרנה ורכשה את הציוד הדרוש להקרנת סרטים באיכות טובה.

המצרים סירבו

ההתחלה לא היתה פשוטה. דבור לא הצליחה לגייס משקיעים למיזם שלה, כי אנשי עסקים במגזר הערבי לא התלהבו מהרעיון שאשה תקים בית קולנוע. בנוסף, היה עליה להתמודד עם המשקעים הקשים שהותיר בתושבי העיר בית הקולנוע הקודם שפעל בה. "באותם ימים לא היה אף בית קולנוע במגזר הערבי כולו, כי הקולנוע שפעל 30 שנה בנצרת נסגר. בימיו האחרונים הוא מאוד הידרדר, הציג בעיקר סרטי פורנו ונחשב למקום לא מכובד. לכן כולם התפלאו, לא הבינו מה לאשה דתייה ממשפחה מוסלמית ולעסק כזה?", היא אומרת. "ואז התחילו לספר עלי כל מיני סיפורים, ולקח זמן עד שהוכחתי לכולם שהקולנוע שהקמתי הוא מקום מכובד וראוי".

עשר שנים ליוותה יעקבס־ינון את דבור כדי ליצור את הסרט "האשה מהסינמטק", ובהן תיעדה את אינספור המאבקים שנאלצה גיבורת הסרט לנהל כדי להפעיל את המקום. "היא אדם במצב מאוד מורכב — מוסלמית בנצרת, ערבייה בישראל וישראלית בעיני מדינות ערב. ויש לכך השלכות רבות", אומרת יעקבס־ינון. "למשל, על הבאת סרטים ערבים ממצרים לסינמטק שלה. בניגוד לסינמטקים נורמליים בעולם, שבהם מעבירים גלגלי סרטים פילם 35 מ"מ באמצעות חברת משלוחים ואת הכסף באמצעות העברה בנקאית, במקרה הזה מפיצי הסרטים במצרים סירבו לפרוצדורה בגלל החרם התרבותי על ישראל".

ואמנם, דבור הציגה בסינמטק שלה סרטים מלבנון, סעודיה, ישראל ומדינות המפרץ, אבל כאשר רצתה להציג סרטים מצריים והמצרים סירבו לשתף פעולה, נאלצה לאלתר דרך עוקפת. כמה סצינות בסרט ממחישות את הקשיים שהמציאות הציבה בפני דבור בהפעלת הסינמטק, למשל כשיעקבס־ינון מלווה אותה בנסיעותיה לירדן, למפיץ הסרטים שממנו קנתה את הסרטים המצריים: בפעם הראשונה שהיא מגיעה לשם, לאחר נסיעה ממושכת ומתישה, מגלה דבור את משרדיו של המפיץ ריקים ושוממים ונאלצת לחזור בידיים ריקות. בפעם השנייה שהיא מגיעה לירדן היא נתקלת בתשובות מתחמקות ובאנשים שמושכים זמן ומעכבים את העברת הסרטים לידיה. היא נאלצת לשכור חדר במלון ולבלות שם את הלילה, ורק אחרי המתנה מורטת עצבים בבוקר המחרת, היא מקבלת את הסרטים, וצריכה לטלטל אותם בכוחות עצמה — מזוודה עמוסה בגלילים כבדים במיוחד של פילם 35 מ"מ.

ואולם דבור נאלצה להתמודד עם קשיים לא רק בגלל הישראליות שלה, אלא גם בגלל היותה אשה. בני משפחתה לא היו מאושרים מהאתגר שלקחה על עצמה, ותושבי נצרת הביטו בחשדנות על האשה שהתעקשה לגלות עצמאות ויצירתיות. חלקם הדירו בשל כך את רגליהם מהסינמטק שלה. "בהתחלה, אחרי שמימנתי ועשיתי הכל בעצמי, והשקעתי בזה כוחות נפשיים גדולים והרבה כסף, ונתקלתי בזלזול והתנגדות מצד המשפחה שלי והחברה שבה אני חיה, חשבתי לעצמי — למה אני צריכה את זה?", מודה דבור כשהיא נשאלת אם היו רגעים שבהם נשברה. "אבל אני אשה עקשנית. אז גם כשחששתי שאכשל, בכל זאת המשכתי".

נורית יעקבס-ינון /

יעקבס־ינון מספרת על הזווית שלה בסיפור: "מאוד עניין אותי להתבונן בספאא כאשה בעולם של גברים, אשה שמבקשת לעצמה את אותו הדבר שלא מקובל שנשים יעשו. במקרה שלה, גם אף גבר לא עשה זאת לפניה. בסרט הזה אני אמנם מספרת סיפור מאוד ספציפי של אשה מסוימת שחיה בתרבות מסוימת ובמקום מסוים, אבל כמובן שנשים באשר הן המבקשות לפרוץ דרך, מתמודדות עם קונפליקטים דומים. כך גם השילוב בין קריירה למשפחה והציפייה מאשה שלא להיות פורצת דרך, אלא אם כן זו נפרצה כבר על ידי גברים".

20% סרטים ישראליים

רק לאחר שש שנות פעילות הסכים משרד התרבות לתמוך בסינמטק של נצרת. דבור עשתה מאמץ רב לעמוד בכל הקריטריונים, כנדרש, אך הפעם היתה זו הערביות שלה שעמדה לה לרועץ. "הקריטריון (של משרד התרבות) המחייב את הסינמטק להקרין לפחות 20% סרטים ישראליים היה בעייתי בשבילי, כי אצלנו בחברה הערבית לא יכולתי להקרין כל כך הרבה סרטים ישראליים. אבל מכיוון שזה היה תנאי סף, ניסיתי בכל זאת לעמוד בו. אבל גם אז, כשכבר התחלנו לקבל תמיכה ממשרד התרבות, זה היה סכום שלא הספיק אפילו לתשלום דמי השכירות של האולם".

בסופו של דבר המקום הצליח להחזיק את עצמו מבחינה כלכלית?

"לא ממש. ניסינו לגייס פה ושם תרומות, לגייס מפרסמים, אבל זה לא הספיק. גם המחיר של כרטיס כניסה אצלנו היה נמוך, לא כמו בבתי קולנוע אחרים. כרטיס עלה בין עשרה ל–20 שקלים".

יחסם של תושבי נצרת כלפייך השתנה בשלב מסוים?

"בהתחלה, בשנה הראשונה, אם היו מגיעים 20–50 אנשים להקרנה, הייתי אומרת לעצמי שהצלחתי, כי אנשים לא רצו לבוא ורבים תקפו אותי, היו שרצו להכשיל אותי. אבל אחרי שנתיים שלוש המצב השתנה, ואם היו מגיעים לסרט פחות מ–100–120 איש הייתי בדיכאון, הייתי מרגישה שנכשלתי, עושה חשבון נפש או כועסת על הצוות שלי. עשיתי גם תוכנית לשיווק המקום, הבאתי תלמידי בתי ספר, ובסופו של דבר אפילו התנועה האיסלאמית עשתה איתי שיתופי פעולה בכל מיני הקרנות".

מה היתה תדירות ההקרנות, ואילו סרטים הקרנתם?

"היו הקרנות כל יום — בבקרים לתלמידי בתי ספר, עמותות וקבוצות מאורגנות, ואחר הצהריים ובערב לקהל הרחב. בימי ראשון הקולנוע היה סגור, אלא אם כן היה פסטיבל. הקרנו סרטי איכות, סרטים דוקומנטריים וגם סרטים ערביים מסחריים, כי רצינו שמבחינה כלכלית המקום יחזיק מעמד".

ובמשפחה שלך המשיכו כל הזמן להתנגד למיזם הזה?

"בהתחלה כעסו, לא נתנו לי גב, אבל בסוף, אחרי שהמקום התחיל להצליח ואחרי שאנשים התחילו לדבר עליו כעל מקום מכובד, אז הם קמו ואמרו 'הנה, זאת הבת שלנו'. אחי זכרונו לברכה קאסם, שהיה ראש המשפחה, היה המנהל של קבוצת הכדורגל אחי־נצרת, וגם זה סוג של תרבות, כמו הקולנוע, אז היה דמיון מסוים בין הדברים".

בסרט "האשה מהסינמטק" עולה דמותה של דבור כאשה אמיצה שלא מוכנה לוותר על החלום שלה, ולא להיכנע לציפיות של אחרים. אבל המציאות הישראלית הקשוחה סירבה להתפעל (כאן מגיע שלב הספוילר, ומי שמתכוונים לצפות בסרט ושונאים ספוילרים, מוזמנים להפסיק לקרוא), ושרשרת המכשולים האינסופית שהיא הציבה לפני מנהלת הסינמטק בנצרת הגיע לפני כשנתיים לפינאלה אכזרי במיוחד. החובות שצברה דבור הלכו ותפחו, צו־פינוי חייב אותה לפנות את האולם בבית ההסתדרות, ומפעל החיים שלה נאלץ לסגור את שעריו. "זה היה כאילו הרגו את הבן שלי מול העיניים שלי", היא אומרת בגרון חנוק. "בדיוק ככה. הרגשה כאילו מישהו תפס את הבן שלי מול העיניים שלי ולי אין יכולת להגן עליו. הרגשה שלקחו את הנשמה שלי".

כשהיא נשאלת אם היא רואה סיכוי שתחזור ותפיח מתישהו חיים מחודשים בסינמטק שלה, היא נאנחת. "כספית הפסדתי את כל מה שהיה לי, אז אני לא יודעת אם זה אפשרי, אבל החלום עדיין קיים. כי מגיע לחברה שלנו משהו טוב. למרות כל מה שקרה, עדיין יש לי קצת תקווה".

נורית יעקבס-ינון /


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו