אורי קליין
אורי קליין
מתוך הסרט בוקצ'יו המופלא, שיוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה
אורי קליין
אורי קליין

שני יוצרים יטביעו את חותמם על פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה–31 של חיפה, שייפתח במוצאי השבת הבאה בטקס שבסופו יוקרן "התוכנית", סרטו החדש של סטיבן פרירס הבריטי ("המלכה", "פילומנה"), העוסק בפרשת הסמים של הספורטאי לאנס ארמסטרונג. היוצר הבולט האחד הוא קלוד לנצמן, שיתארח בפסטיבל ויזכה למחווה במלאות 30 שנה לצאת סרטו "שואה". רבות נכתב כבר על חשיבותו ההיסטורית והאמנותית של סרט זה, ששינה את השיח על הקשר בין הקולנוע לזיכרון השואה, ונכון עושה הפסטיבל כשהוא מצדיע ליוצר החשוב הזה.

בפסטיבל יוקרנו במלואן תשע השעות של "שואה", בשני חלקים, בנוכחותו של לנצמן עצמו, ולמי שעדיין לא ראו (ואני ממליץ גם למי שכבר ראו לצפות בסרט זה ובאחרים של לנצמן שיוקרנו בפסטיבל), אומר, שזוהי אחת היצירות הקולנועיות היחידות שהתודעה הקיומית של בן תרבות אינה שלמה בלי לצפות בה. בפסטיבל יוקרנו גם "סוביבור", "דו"ח קרסקי" ו"אחרון הלא צדיקים", שנבנים בשלמותם או בחלקם על חומרים שלנצמן תיעד במהלך צילומי "שואה", אך לא כלל אותם בסרט.

היוצר הבולט השני הוא הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף, שיעמוד השנה בראש צוות השופטים בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי שתתקיים בפסטיבל. לרגל שהותו של מחמלבאף בחיפה יוקרן מבחר מצומצם מסרטיו הרבים, ובהם "רוכב האופניים" (1987), סרטו המוקדם והמרשים; "רגע של תמימות" (1996), אחד מסרטיו המורכבים ביותר, שמנציח אירוע מעברו ודן בקשר בין המציאות לייצוגה על בד הקולנוע; "הגנן", סרטו התיעודי הפיוטי מ-2014, שעוסק בדת הבהאית וצולם במרכזה של הדת בחיפה; ו"הנשיא", סרטו העלילתי האחרון, אלגוריה על עריצות פוליטית ומחירה. כמו כן יוקרן "הדייר", סרט קצר שמחמלבאף ביים השנה, על נער הנוקט בתחבולה מתוחכמת כדי למצוא מקלט מדיני בבריטניה. בפסטיבל יוקרן גם הסרט התיעודי "בית ספר של אבא", שביים חסן סולהו ב–2014, והוא משרטט את דיוקנה של משפחת מחמלבאף, האב מוחסן ושלושת ילדיו, שאף הם עוסקים בקולנוע.

דקמרון פיוטי

את מרבית הסרטים החדשים שיוקרנו בפסטיבל עדיין לא ראיתי כמובן, ולפיכך ההבלטה של כמה מאלה שכן ראיתי היא כמעט מקרית. אלה כוללים את "בוקצ'יו המופלא", סרטם החדש של האחים ויטוריו ופאולו טביאני ("פאדרה פאדרונה", "קיסר חייב למות"), ואין סרט של האחים טביאני שאינו שווה צפייה. הסרט נוצר בהשראת "דקמרון" של ג'יובאני בוקצ'יו, אך הוא שונה מאוד מהסרט שפייר פאולו פזוליני עשה בהשראתו: אצל האחים טביאני הוא ספוג בעדינות ובשאיפה לאהבה ולגאולה. במאה ה-14, עשרה צעירים, שבע נערות ושלושה נערים, נמלטים לאחוזה מבודדת מחוץ לפירנצה מפני המגיפה השחורה המשתוללת בעיר, ושם הם מספרים זה לזה סיפורים שעיקרם ערגה ליופי. ואמנם, זהו סרט שיש בו יופי רב וסצינות מרשימות המעמתות בין רגשותיהם העדינים לזוועה המתחוללת סביב.

אורח בפסטיבל יהיה השחקן והבמאי האיטלקי סרג'יו קסטליטו, שיציג בו את סרטו החדש כבמאי "אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד". אין הרבה חדש בסרט, שבו זוג נשוי שנפרד מנסה להבין מה הביא לפרידתם ולעורר מחדש את האהבה, אך הסיפור מוצג בתבונה והדמויות מעוצבות היטב וניתן לצפות בזה בהנאה השמורה לקולנוע מיינסטרימי מכובד.

מתוך הסרט אף אחד לא יכול להציל את עצמו לבד

אולי הסרט הטוב ביותר שראיתי בשלב זה הוא "האקדמיה של המוזות", החדש של הבמאי הספרדי חוזה לואיס גארין, שהרשים בזמנו מאוד עם סרטו "בעיר של סילביה". גארין הוא במאי בעל סגנון ייחודי שנע בין הקונקרטי למופשט, וכך גם בסרט יפה וחכם זה, המציג את סיפורו של פרופסור מזדקן שמקיף את עצמו בסטודנטיות צעירות כדי לשאוב מהן השראה לכתוב שירה. הסרט עוסק באפשרות קיומו של פיוט בעולמנו ובמקומה של התשוקה בהקשר זה. כמו "בעיר של סילביה", גם סרט זה מתרחש מעבר למושג, מה שעוטף אותו במידה של מלנכוליה.

מתוך "האקדמיה של המוזות"

לא תמיד קל לי לצלוח את סרטיו של פיטר גרינאוויי הבריטי, שיתארח גם הוא בפסטיבל ולא בפעם הראשונה, אך סרטו החדש "איזנשטיין בגואנאחואטו" הציב אתגר קל יותר מסרטיו האחרונים דוגמת "משמר הלילה" או "המזוודות של טולס לופר" — גם בגלל אורכו הסביר וגם כי הסרט עוסק בדמותו של במאי הקולנוע הרוסי סרגיי אייזנשטיין, מגדולי הקולנוענים ("שביתה", "ספינת הקרב פוטיומקין", "אוקטובר"). בסגנונו שאינו נצמד לנרטיב רציף ומשלב בין קולנוע, תיאטרון, ציור ומוזיקה, מתמקד הסרט בתקופה אחרי שאייזנשטיין נדחה במולדתו וגם שהותו בהוליווד לא צלחה: ב–1931 הוא נוסע למקסיקו לביים בה את הסרט התיעודי "קה ויוה מקסיקו", אך צילומי הסרט לא הושלמו. סרטו של גרינאוויי הוא הצדעה למחויבות ולתשוקה שמניעים אמן גדול, וקינה על אי יכולתו לממש אותן.

הוא אלן דלון

הקולנוע הרומני הוא אחד ממוקדי העשייה המרתקים אותי ביותר כיום, ומתוך המבחר שיוקרן בפסטיבל ראיתי שניים: "בראבו!" של ראדו ג'ודה, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, ו"הקומה למטה", סרטו החדש של ראדו מונטאן, שב–2007 ביים את אחד הסרטים המשובחים ביותר תוצרת רומניה, "יום שלישי, אחרי החגים". סרטו של ג'ודה, המצולם בשחור לבן, מתרחש ברומניה בשנות ה–30 של המאה ה–19 ובעלילה המשלבת אלימות והומור (היו שתיארו את הסרט כמין מערבון) נוגע בשאלת העבדות של הצוענים ברומניה, תופעה לא מוכרת שבוטלה רשמית ב-1856.

סרטו של מונטאן הוא מותחן, אופייני לו ולקולנוע הרומני במיטבו, מדויק להפליא בתיאור המציאות ועקלקל ומרומז בתיאור הזרמים האנושיים והמוסריים המניעים מציאות זו. זה סיפורו של גבר נשוי ואב לבן, פקיד מוערך, שאוצר פיסת מידע לגבי פרשת רצח שאירעה בבניין שבו הוא גר. כמו "יום שלישי, אחרי החגים", שעסק בבגידה בחיי הנישואים, גם הסרט הזה אינו שופט אלא מתבונן ומציג, ואנו נגרפים לתוך המציאות ולתוך תודעת הגיבור האפרורי.

מבין הסרטים שעדיין לא ראיתי הכי מסקרן בעיני הוא "קשר דם" של הבמאי האיטלקי מרקו בלוקיו, שמאז סרטיו הראשונים בשנות ה-60 ("אגרופים בכיסים", "סין קרבה") מלווה את הקולנוע האיטלקי בסרטים שהם לרוב משובחים וחריפים מבחינה פוליטית, כגון "בוקר טוב, לילה", שעסק ברצח ראש הממשלה אלדו מורו. סרטו החדש מתרחש במנזר במאה ה–17, שבו מנסה כומר לכפות על נזירה להתוודות כי פיתתה את האב־המוודה ודחפה אותו אל מותו, וגם בהווה, שבו אוליגרך רוסי רוכש את המנזר שמתרחשים בו אירועים מסתוריים.

נוכחותו בפסטיבל של הבמאי הגדול מרקו בלוקיו קושרת בין ההווה הקולנועי לעברו של הקולנוע, שאף הוא מוצג בפסטיבל בצורה נרחבת, כבכל שנה. חלק מהסרטים הקלאסיים שעברו רסטורציה מוכרים לקהל הישראלי משידורם בערוצי הסרטים בטלוויזיה, אך ההזדמנות לצפות בהם על מסך גדול, כפי שנועדו להיראות, היא הזדמנות שחבל להחמיצה.

אלה כוללים את "רוקו ואחיו", הטרגדיה המשפחתית הריאליסטית הגדולה של הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי מ-1960, שהפך את אלן דלון לכוכב, ובו משחקת גם אנני ז'ירארדו הצרפתייה באחת מהופעותיה הגדולות ביותר; ואת "זיכרונות" ("אמרקורד") המקסים של פדריקו פליני מ–1973.

סרטים פחות מוכרים לציבור הישראלי הם הפילם־נואר של אורסון ולס "הליידי משנחאי" מ-1948, שאת סופו, קרב יריות באולם מראות שהוא אחת הסצינות המפעימות בתולדות הקולנוע, צריך לראות לפחות פעם אחת על מסך גדול. לאחר סדרת כישלונות, קיבל ולס הזדמנות נוספת לביים בהוליווד, בזכות נישואיו לכוכבת הגדולה של התקופה, ריטה היוורת. אך יצר ההרס העצמי של ולס פעל גם בסרט זה, שנוצר כאשר נישואיו להיוורת כבר התקרבו לסופם, והסרט הוא גם מותחן אפל וגם דיוקן של נישואים המגיעים לסופם מתוך שנאה (ההרס העצמי התבטא בין השאר בכך שוולס גזז את שיערה האדום של היוורת, מסימני ההיכר שלה, וצבע את שיערה הקצר בבלונד, לאכזבת מעריציה). זהו סרט מהפנט.

השנה מלאו 100 שנים להולדתו של אורסון ולס. האירוע צוין בפסטיבלים רבים, והפסטיבל בחיפה מקרין סרט תיעודי בשם "אורסון ולס: צללים ואור", שמנסה פעם נוספת לפתור את חידתו של היוצר הגדול הזה. ואולי הפתרון איננו אפשרי כלל, והדרך הנכונה להתייחס לוולס היא כפי שמרלן דיטריך מסכמת בסוף סרטו "מגע של רשע" (1958) את הדמות רבת־הפרדוקסים שוולס גילם בו: "He was some kind of a man. What does it matter what you say about people?"

הבמאי הבריטי מייקל פאואל נחשב כיום לאחד מגדולי היוצרים בתולדות הקולנוע, לא מעט בזכות ההערצה שמפגין כלפיו מרטין סקורסזי. פאואל ביים כמה מסרטיו יחד עם אמריק פרסבורגר, ושניים מהם יוקרנו בפסטיבל. הגדול שבהם הוא "עניין של חיים ומוות" מ–1948, יצירת מופת בעלת רכיבים פנטסטיים, שבאמצעים חזותיים מבריקים, המשלבים צילום בצבע ובשחור לבן, מתרחשת כולה בתודעתו של טייס (דייוויד ניבן), שעה שמטוס הקרב שלו שנפגע צונח לתהומות.

הסרט השני הוא גרסתם הצבעונית ועתירת הדמיון של פאואל ופרסבורגר לאופרה של ז'אק אופנבך, "סיפורי הופמן", שמציגה שלושה סיפורים של את"א הופמן. סרט זה הופק שלוש שנים לאחר שפאואל ופרסבורגר ביימו את "נעליים אדומות", שהיה לסרט הבלט האולטימטיבי, וגם ב"סיפורי הופמן" מופיעה הרקדנית אדומת השיער מוירה שירר, שגילמה את תפקיד הבלרינה הטרגית בסרט הקודם.

הפסטיבל מקרין גם את "סרז' היפה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הבמאי הצרפתי קלוד שברול (1958), סרט שפרץ דרך אל תופעת הגל החדש. חבל שלא מוקרן בהזדמנות זו גם הסרט השני, "הדודנים", ששברול ביים באותה שנה ומציב מראה הפוכה לראשון (שני הסרטים משתמשים במשל עכבר הכפר ועכבר העיר עם אותם שני שחקנים: ז'ראר בלאן וז'אן־קלוד בריאלי).

סרט נדיר יותר במחוזותינו הוא "מריוס" מ–1931, הראשון בטרילוגיית סרטים לפי מחזותיו של מרסל פאניול, שמתרחשים במרסיי ומציגים את סיפורו של מריוס, שקשור לאביו, סזאר, אוהב את פאני, אך הים קורא לו. את הסרט ביים אלכסנדר קורדה ("חייו הפרטיים של הנרי השמיני"). את השני בטרילוגיה, "פאני", ביים ב–1932 מארק אלגרה ואת השלישי, "סזאר", ביים פאניול עצמו ב–1936. שלושת הסרטים מקסימים, וחבל שרק הראשון בטרילוגיה מוקרן.

סרט מוכר עוד פחות אצלנו, שכדאי מאוד לצפות בו, הוא "ברוכים הבאים, או אין כניסה לזרים" של הבמאי הרוסי אלם קלימוב ("צא וראה") מ–1964. זו סאטירה על נער שנזרק ממחנה הדרכה לחלוצים צעירים אך מתגנב אליו בחזרה כדי להמריד את החלוצים הצעירים (הוא עושה זאת בעיקר כי הוא פוחד מסבתו הדומה למנהיג הסובייטי חרושצ'וב, ולכן הסרט נגנז. אך חרושצ'וב עצמו צפה בסרט, נהנה ממנו ואישר את הקרנתו).

ואם מדובר בקולנוע רוסי, הפסטיבל מקרין גם סרט תיעודי בשם "קולו של סוקורוב", ובו ראיונות מעניינים עם הבמאי ("תיבה רוסית", אם ובנה", "אב ובנו"), על קולנוע, חברה ופוליטיקה. הפסטיבל יקרין גם את סרטו החדש של סוקורוב, "פרנקופוניה", שעדיין לא ראיתי, והוא מתרחש בפריז הכבושה ועוסק ברצונו של היטלר לכנס לגרמניה את אוצרות האמנות של צרפת.

ואם בעברו של הקולנוע המדובר, הרי בלי צ'רלי צ'פלין כנראה אי אפשר, והפסטיבל יקרין את הסרט התיעודי "צ'פלין: 100 שנים של אגדה", שאולי אינו מוסיף הרבה למה שכבר ראינו, אך דמותו של צ'פלין אינה חדלה להפעים ולסקרן.

זה רק קמצוץ מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל שיינעל ב-5 באוקטובר. המבחר מגוון, הפתעות אולי עוד יקרו, ואם רק מזג האוויר על הכרמל יאיר פנים, צפוי אירוע ששווה מאוד לחכות לו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ