נירית אנדרמן
נלי תגר ורועי אסף ב"בשורות טובות". הפוגות מחויכות במסע המפרך של השניים
נלי תגר ורועי אסף ב"בשורות טובות". הפוגות מחויכות במסע המפרך של השנייםצילום: דניאל מילר
נירית אנדרמן

במדינה כמו ישראל שמקדשת את הילודה ומעודדת אותה, שרושמת שיאים עולמיים במספר טיפולי הפריון שהיא מציעה לאזרחיה, ושמשקיעה סכומים עצומים במימון הטיפולים הללו, כמעט מפתיע שלקולנוע המקומי לקח כל כך הרבה זמן לעסוק בנושא הזה. הבמאי ארז תדמור, שבסרטיו הקודמים עסק בנושאים מגוונים, אבל כאלה שהיו רחוקים מחייו האישיים – ביניהם חבורה של אנשים כבדי משקל שמקימים מועדון סומו ("סיפור גדול"), מסע שורשים של אב ובן ליוון ("הבן של אלוהים") ושוטרים שנדרשים לשמור על מחבל לאורך לילה אחד טעון במיוחד ("ארץ פצועה" שזיכה אותו בפרס אופיר לבמאי המצטיין) — צולל בסרטו החדש "בשורות טובות" לביוגרפיה הפרטית שלו ומספר סיפור שנשען על ניסיונו האישי.

הסרט, שהוקרן אתמול (שני) בתחרות סרטי העלילה הישראלים בפסטיבל חיפה, נוצר בעקבות סרט קצר שביים תדמור לפני שנתיים על הנושא בכיכובו של השחקן רועי אסף. שניהם יחד ישבו לכתוב את התסריט לפיצ'ר, שבמרכזו עומדים לירן (אסף) וטלי (נלי תגר), זוג צעיר שמגלה שבעיה באיכות הזרע של הגבר מחבלת בחלום שלהם להיכנס להריון, ובלי לחשוב פעמיים מתחיל בטיפולים. הוא איש נדל"ן שמחובר לטלפון שלו לא פחות מלאשתו ופרויקט התמ"א שהוא מוביל חשוב בעבורו לא פחות מטיפולי הפוריות, ואילו היא עובדת תחת בוסית שמאוד מנסה להיראות תומכת, אבל מיד כשהיא מבינה בכמה היעדרויות ואיחורים הסיפור הזה כרוך, טסה לבדוק אם אפשר לפטר עובדת שמתחילה טיפולי פוריות. ואם כל זה לא מספיק, אז לשניהם גם יש הורים שיודעים דבר או שניים על איך אפשר להטריף את הילדים ולהיכנס להם לווריד.

הטריילר של "בשורות טובות"

האובססיה הלאומית לעידוד ילודה, כמו גם חגיגת האושר שניבטת תמיד מתמונות משפחתיות ברשתות החברתיות, מאפילות לא פעם על הקושי העצום, הפיסי והנפשי כאחד, שכרוך בטיפולים הללו, ומעדיפות להדחיק אותו. לזכותו של "בשורות טובות" ייאמר שהוא אינו מנסה לטאטא את הקושי הזה מתחת לשטיח. להיפך. הוא חושף את הלחצים המשפחתיים והחברתיים העזים שמופעלים על זוגות ששוקלים להביא ילדים לעולם, את השמן שמוסיף למדורה שוק העבודה התובעני, את המכאובים הפיזיים והסכנות הבריאותיות הכרוכים בטיפולי הפריון, את חלוקת הנטל הלא שוויונית ששולחת את הנשים לעבור את הסיוט הזה על בשרן גם כאשר הבעיה אצל הגבר, ואת הסכנה שמאיימת על הזוגיות של מי שמחליטים להיכנס למסלול הייסורים הזה, רווי התסכולים, הלחצים והמכאובים.

תדמור בחר לביים את הסרט כדרמה קומית, שנותנת לא מעט הפוגות מחויכות מהמסע המפרך של השניים. רופא פריון (אלי גורשטיין) למשל שמספר במפגש הראשון לזוג המבוהל סיפור מהחיים על כריתת אשך וגורם להם להחוויר, הגבר שנשלח לאונן לתוך כוס בחדר טיפולים ומוצא עצמו דווקא ברגע המשונה הזה תחת המבט המלחיץ של בני משפחתו, והחמות שלוקחת את האשה לסדנת קליפות מגוחכת להפליא כדי לעזור לה להתמודד עם הקשיים, אבל משיגה דווקא את האפקט ההפוך.

"בשורות טובות" מתחיל בטון קומי דומיננטי, אבל זה הולך ודועך ככל שהסרט מתקדם והמשבר הדרמטי הבלתי נמנע מגיע. תדמור מביים בתנופה, התסריט משחיל בחוכמה מתחת לבדיחות קשת רחבה של קשיים הכרוכים בטיפולי פוריות, והתוצאה היא קומדיה יעילה ומהנה שתוקעת סיכה חדה בישבנה של החברה, אשר מוכנה לראות נשים עוברות שבעה מדורי גיהנום ובלבד שיחבקו בסופו של דבר זאטוט (ובהמשך יכשירו אותו לסכן את חייו למען המולדת, אבל זה כבר נושא לסרט אחר). הדמויות בסרט מעט שטוחות, תצוגת המשחק אינה מטפסת לרמות מרשימות במיוחד, והמאמץ להצחיק פוגע לפעמים ביכולת להזדהות עם שני הגיבורים ועם המצב הרגשי הנפיץ שהם נתונים בו. ובכל זאת, הבימוי של תדמור מצליח להדק את המישורים השונים ולייצר קומדיה משעשעת עם פוטנציאל להגיע לקהל רחב, שעל הדרך מעמתת את הצופים עם המחיר הכבד שנשים וגברים משלמים לא פעם על הכניעה האוטומטית לאובססיה הלאומית לילדים, עם כל הכאב, העיוורון והעיוותים הכרוכים בה.

"בשורות טובות", בימוי: ארז תדמור; תסריט: ארז תדמור ורועי אסף; צילום: דניאל מילר; עריכה: עינת גלזר זרחין; מוזיקה: פרנק אילפמן וז'אן־לופ פינסון

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ