"בוכרה פי (א)למישמיש" הוא מחווה מרגשת בלי אמירה משמעותית

סרטו התיעודי של טל מיכאל שופך אור על בני משפחת פרנקל, שהיתה חלוצה בתחום האנימציה בעולם הערבי ומעט נשכחה. קיימים בו כל המרכיבים ליצירת סרט מרתק, אך כשלונו לבחור בנתיב סיפורי אחד מותיר אותו עם יותר מדי שאלות פתוחות ובלי אמירה משמעותית

שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "בוכרה פי (א)למישמיש". החלק היותר מעניין לא מגיע למיצוי
מתוך "בוכרה פי (א)למישמיש". החלק היותר מעניין לא מגיע למיצויצילום: האחים פרנקל
שני ליטמן

משפחת פרנקל התגלגלה בתחילת המאה ה–20 מרוסיה לארץ ישראל, ומשם לאלכסנדריה שבמצרים. שלושת הבנים, דוד, שמעון והרשל, החלו בצעירותם ליצור סרטוני אנימציה בהם כיכבה דמותו של מישמיש אפנדי, לוזר מצויר, והם הוקרנו בבתי הקולנוע במצרים וזכו להצלחה רבה. בזכות כך הם נחשבים לחלוצי האנימציה בעולם הערבי. אחרי שהוכרזה מדינת ישראל חשה המשפחה מאוימת ועזבה את מצרים לטובת מגורים בצרפת, שם קיוו האחים לשחזר את ההצלחה הקולנועית שלהם. זה לא קרה, והמשפחה, שהתגוררה כולה בבית אחד, התפרנסה בקושי. בצרפת הם לא הצליחו להמשיך ליצור, ובמצרים, שהיתה בסכסוך רב שנים עם מדינת ישראל, תרומתם לקולנוע נשכחה.

בנוסף, התערערו היחסים בין אשתו של אחד האחים, לבין שני האחים האחרים, שנותרו רווקים, ואביהם. גלגלי הסרטים שיצרו במצרים ומכונות ההקרנה החדשניות שבנה אחד האחים במו ידיו, נותרו במחסן הבית והעלו אבק. שנים אחרי שמתו האחים, העביר בנו של שמעון את הסרטים ההיסטוריים לשימור ושיחזור במכון הצרפתי הלאומי לקולנוע, והיצירה של משפחת פרנקל זכתה להכרה מחודשת.

"בוכרה פי (א)למישמיש" עוסק בסיפור דרמטי המתפרש על פני שנים ארוכות, ויש בו את כל המרכיבים הנכונים שהיו יכולים ליצור סרט מרתק — הגירה, יצירתיות, הצלחה, כישלון, רדיפה, קנאה, מתחים בין אשכנזים למזרחים וסכסוכים משפחתיים נוקבים. סיפורה של משפחת פרנקל הוא דוגמה מובהקת לחייהם של היהודים במאה ה–20, על הניסיונות שלהם להשתלב בארצות אליהן נאלצו להגר מפאת המצב הגיאופוליטי המשתנה והאנטישמיות.

סרטה של מיכאל אמנם מהוקצע מאד, אולם חסרה בו הבחירה באיזה נתיב סיפורי ללכת ומה בדיוק להדגיש מתוך כל האפשרויות הללו. איכשהו, אף אחד מהנתיבים לא מוצה, והסרט משאיר יותר מדי שאלות פתוחות. כתוצאה מכך, הוא גם נותר ללא אמירה משמעותית, מלבד המחווה המרגשת לפועלם של בני משפחת פרנקל. כך למשל, מתוך רצון להצדיק ואולי לפצות באיחור את האחים על התהילה שנגזלה מהם, הסרט מקדיש יותר מדי דקות למהלך הטכני של מציאת ושחזור הסרטים, שאינו מעניין במיוחד.

לעומת זאת, אשתו של שמעון, מרסל, בת למשפחה יהודית מצרית, בניגוד לפרנקלים שהיו ממוצא רוסי, שהיתה בסכסוך מר עם אחיו של בעלה, היא המפתח העיקרי לסיפור המשפחתי. היא העדה היחידה שנותרה בחיים ויודעת לספר איך הכל התחיל, ואיפה הדברים השתבשו. אבל מרסל, אולי מתוך כעסים שעדיין לא שככו, משתפת פעולה באופן חלקי בלבד, ולא מדברת על החלומות של האחים ועל שברונם, ולמעשה מסרבת כמעט לגמרי לדבר על היצירה הקולנועית שלהם. היא כועסת עדיין על העובדה שהכריחו אותה להישאר בצרפת, מתוך חלום הקולנוע שלא התממש, ולא איפשרו לה להגר למדינת ישראל יחד עם בני משפחתה. החלק הזה בסיפור הוא המעניין יותר, אבל לא מגיע למיצוי.

"בוכרה פי (א)למישמיש". בימוי: טל מיכאל; הפקה: הלל רוזמן, יעל אבקסיס, סרז' לאלו; צילום: פיליפ בלאיש; עריכה: גבי שיחור; מוזיקה: רן בגנו

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ