הקרקע הלא יציבה של “פלסטלינה”

בלי הומור ועם מידה של ביזאריות. הסרט “פלסטלינה”, המתרחש בירושלים ב-1966 בבניין סמוך לגבול, סובל מערפול מבני ורעיוני

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי, שמתקיימת בפסטיבל הקולנוע של ירושלים וכללה השנה שישה סרטים, ננעלה אתמול עם "פלסטלינה", סרטה של הבמאית וידי בילו (שאת סרטה הקודם והיפה, "קרוב לבית", היא ביימה עם דליה הגר).

כמו "ההיא שחזרה הביתה", אף הוא סרט בתחרות שביימה אשה, מיה דרייפוס, סרטה של בילו משרטט את דיוקנה של משפחה במשבר שבמרכזה ניצבת אשה במצוקה. ההבדל העיקרי בין שני הוא בנימה שלהם. בעוד שבסרטה של דרייפוס היתה נימה של התרסה, והוא נע בין הקומי למלודרמטי באופן מיומן ונועז למדי, בסרטה של בילו שולטת העגמומיות שאמורה לייצג סוג של אמנותיות קולנועית ובאה לידי ביטוי גם בסגנון הצילום ובאופן שבו רוב השחקנים מעצבים את דמויותיהם. בסרט אין כמעט הומור. במקומו יש מידה של ביזאריות, שלפעמים משווה לתוצאה אופי מעט הזוי, אבל הממד הזה נדמה מאולץ ואף מיותר.

תגובות