בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

80 שנה אחרי שצונזר יוקרן הסרט "סברה"

הצנזורה אסרה על הקרנת "סברה", סרט הקולנוע המדבר הראשון בארץ. במלאות 80 שנה להפקתו, מקרין יעקב גרוס עותק משוחזר שלו בפסטיבל בירושלים

25תגובות

"בשובה ונחת, בלי אותו הרעש שאנו רגילים בו בכל מפעל קטן כגדול, ובלי אותה הלהבת ההמונים המוקדמת הרגילה בדרך כלל לאכזב, הולך ונוצר כעת בארץ ישראל מפעל נשגב - לפי שעה עודנו רק ניסיון למפעל - היכול להיות מקור פרנסה חשוב בעיקר לעובדי רוח, כגון סופרים, משחקים, מהנדסים, ציירים וכיוצא בהם, והעלול לעזור לארץ ישראל במידה לא מועטה. יושב לו בארץ ישראל זה כארבעה חודשים יהודי אחד מפולין. לא ציוני רשמי הוא, ולא הלאומיות היא שנשאתהו הנה, ורק יופי מראות הארץ מושכהו עתה".

כך נפתחה כתבה שהתפרסמה בעיתון "דואר היום" ב 26 ביוני 1932 וכללה ראיון עם מפיק הקולנוע היהודי-פולני זאב מרקביץ', שהגיע לארץ ישראל כדי לצלם סרט תיעודי שבמרכזו יעמדו משחקי המכבייה. מרקביץ' כל כך התלהב ממה שראו עיניו, עד שהחליט לצלם כאן גם גם סרט עלילתי.

בראיון ל"דואר היום" סיפר כי החליט שכל שחקני הסרט יהיו תושבי המקום, שחקני תיאטרון הבימה, אף שאין להם ניסיון קולנועי. "רציתי בתחילה - מוסיף הוא - להשתמש גם ברג'סור (במאי, נ"א) מארץ ישראל, אבל זהו כבר ניסיון מסוכן יותר מדי, כי לא הרי תיאטרון כסרטי ראינוע. ואין לכם כמובן רג'יסורים מומחים לסידור פילמים", אמר.

עקב כך, הזמין מרקביץ' את הבמאי הפולני אלכסנדר פורד להגיע לארץ כדי לביים את הסרט "סברה". ואכן זמן קצר לאחר הראיון, ביולי 1932, החלו צילומי הסרט ליד גדרה. על הסט התרוצצו מיטב שחקני התיאטרון הארץ-ישראלי של אותם ימים: חנה רובינא, אהרן מסקין, רפאל קלצ'קין, יהושע ברטונוב ושמעון פינקל.

השחקנים הצעירים לבשו בגדי חלוצים, הסתובבו מיוזעים תחת השמש הקופחת והתמסרו לגילום הסטריאוטיפים המוכרים הנוגעים למפריחי השממה היהודים שהגיעו להתיישב בארץ. המצלמה הנציחה אותם סוקלים אבנים כדי להכשיר אדמה לגידולים חקלאיים, רוקדים הורה, חופרים באר, סובלים מהחום, מתמודדים עם מחלות, לובשים מכנסי חאקי קצרים ונועלים נעלי עבודה מגושמות.

התסריט גם הקפיד לשים בפיהם טקסטים של מסירות טוטאלית לחזון הציוני, של להט אידיאולוגי שאינו מותיר מקום לתענוגות החיים: "לאשה כמוך אין כאן מקום", כועס אחד החלוצים על אשה שהמתינה באוהלו וניסתה לשדל אותו למעשה אהבה. "את חפצה בחיים ריקניים, ואילו אנחנו פה פועלים. את יודעת רק לשתות לשוכרה, ואילו כאן גוועים בצמא. את חפצה בחיי הוללות, ואילו כאן מחול המוות", הוא מטיח בה בעיניים רושפות.

החודש ימלאו 80 שנה לצילומי הסרט "סברה" (שלאורך השנים כונה גם "צבר" ו"חלוצים"). לרגל כך החליט חוקר הסרט העברי, יעקב גרוס, לשחזר ולשמר את הסרט. היום יוקרן העותק המשוחזר שעליו עמל בחודשים האחרונים במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים.

"'סברה' הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בארץ ישראל, הסרט המדבר הראשון", אומר גרוס. "זה סרט מעניין לא רק מפני שהוא מביא את המראה של שחקני הבימה הצעירים, ומציג את הדילמות בארץ ישראל מנקודת מבטו של 'אורח לרגע שרואה כל פגע', אלא גם מפני שהוא מצלם עבודה חלוצית ומשלב אלמנטים דוקומנטריים המתעדים את חיי היהודים והערבים בארץ באותה תקופה. כל אלה נותנים ערך מוסף לערכו האמנותי של הסרט, שעשייתו סימנה פריצת דרך בתעשיית הסרטים בארץ ישראל".

מכיוון שקודם לעשיית "סברה" שקד מרקביץ' על צילומים בארץ ישראל לצורך סרט תיעודי על המתרחש בה (הסרט "כרוניקה פלשתינה", יוקרן אף הוא היום לראשונה בישראל), החליט המפיק הפולני לשלב חלק מהחומרים הללו גם ב"סברה" העלילתי. מרקביץ' ופורד קיוו, לדברי גרוס, שכך יצליח הסרט להציג בצורה טובה יותר את המתרחש באותה ארץ מזרח-תיכונית, שבעולם עקבו אז בעניין אחר המפעל הציוני המתגשם בה. כך, בין היתר, שולבו בסרט צילומים אותנטיים של כפרים ערביים, של חגיגות נבי מוסא ושל קטעי שירה וריקודים מסורתיים.

עלילת הסרט "סברה" עוקבת אחר קבוצת חלוצים, שרכשה אדמה בארץ ישראל מידיו של שייח ערבי. החלוצים עולים אל הקרקע החרבה, מקימים עליה מחנה אוהלים ומתחילים לעבוד את האדמה. בגלל מצוקת המים, ומכיון שהשייח גובה מחיר מופרז על המים הנשאבים מהבאר שלו, הם מחליטים לחפור באר משלהם. הם מתמודדים עם החום הכבד ועם תנאי הקיום הקשים, ולבסוף נאלצים להתעמת גם עם שכניהם הערבים, שתוקפים אותם לאחר שהחליטו כי הם אשמים בכך שבבאר שלהם יבשו המים.

לצד ההצגה הסטריאוטיפית של החלוצים ושל הערבים, כולל "סברה" גם כמה הפתעות החורגות מהנרטיב הציוני המוכר של אותם הימים. הוא מעז למשל להציג תשוקה שצומחת בין חלוץ יהודי לבין צעירה ערבייה, לא מטאטא מתחת לשטיח את רגעי המשבר שפוקדים את החלוצים ("כוחי תש, כמה נסבול, שכולנו נצא מדעתנו?", צועק אחד מהם על חבריו), ואינו חושש להטיח בצופים, כבר אז, שתיים מהבעיות הקשות של המקום, הממשיכות להטריד את תושביו עד היום: בעיית המחסור במים והקונפליקט המתפתח בין החלוצים החדשים לתושבים הערבים הוותיקים.

ללא פסקול

תחושות החשדנות והזלזול ששררו בין התושבים החדשים לוותיקים, והקושי של העולים החדשים להתרגל למנהגי המקום, מבליחים כבר באחת הסצינות הראשונות בסרט. בסצינה זו מזמין השייח את קבוצת החלוצים לסעוד באוהלו. הוא מגיש להם תבשיל אורז מהביל, והם "עדיין בחליפות אירופיות וכובעים גלותיים לראשיהם" לא רק נאלצים להגיש את התבשיל אל פיהם באמצעות אצבעותיהם, כמנהג המקום, אלא גם להתמודד עם התיבול הזר לקיבתם. הבעותיהם מסגירות כי האכילה הזאת אינה לרוחם.

"במפגש הראשון של החלוצים עם הבדואים, הציע לנו השייח קערה של אורז בצימוקים", סיפר לימים השחקן רפאל קלצ'קין, בראיון שערך אתו גרוס. "מול המצלמה עשינו עוויות של גועל מהאוכל המזרחי החריף, אבל אחרי הצילומים ליקקנו את האצבעות. זה היה האוכל היחיד שבא אל פינו באותו יום. אחר כך, חלק מהמשתתפים לקו בקיבתם".

מרגוט קלאוזנר, שניהלה באותם ימים את תיאטרון הבימה, הביטה בהשתאות על שחקניה שהתמסרו לחוויה הקולנועית. היא אמנם לא התלהבה מהזמן הרב שהם נאלצו להשקיע בצילומים, אך החליטה שלא לאסור עליהם את ההשתתפות בסרט. "הנהלת הבימה לא היתה יכולה להישאר אדישה לתופעה המשונה, ששחקני התיאטרון לא יתפנו לחזרות", כתבה בספרה "תעשיית החלומות" (1974). "מאידך, אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שבאותם הימים שיחקו לא יותר מתשע פעמים בחודש, ושכרם של השחקנים היה כמה גרושים בלבד".

גרוס מספר כי צילומי הסרט הצילו את הבימה מקריסה. "מרקביץ' שילם 5 לירות לכל אחד מהשחקנים", הוא מציין. "קלאוזנר כתבה בזיכרונותיה כי התיאטרון עמד באותם ימים לפני פירוק, והם נאלצו לתת לשחקנים להשתתף בסרט, כי זה מה שאיפשר להם לשרוד את הקיץ. זה היה אמור להיות הקיץ האחרון של הבימה".

מכיוון שהסאונד בקולנוע היה אז עדיין בחיתוליו, הסרט צולם ללא פסקול. קולות השחקנים והמוסיקה לסרט הוקלטו לאחר מכן באולפן בפולין. "את ההקלטות ביצע פורד באמצעות שחקני התיאטרון היידי הפולני, אם כי אני לא ממש יודע איך הם דיברו ערבית", צוחק גרוס. "הרי חלק מהשחקנים ¬ וביניהם ברטונוב ופסח בן אדון ¬ הופיעו בתפקידי ערבים. כעבור כמה חודשים, כשהשחקנים הגיעו להקרנה של הסרט, הם לא היו מרוצים מהקולות שהודבקו להם. מסקין, למשל, שבמציאות היה לו קול בס נמוך, כעס כאשר גילה שהדמות שגילם קיבלה מין קול גבוה וצווחני. רק פינקל, שגילם בסרט דמות של אילם, צחק על כולם, כי הוא היה היחידי שאת קולו לא שיבשו".

תומר אפלבאום

סוף טוב

יו"ר ההסתדרות הציונית באותם ימים, נחום סוקולוב ¬ שצפה אף הוא בסרט המוגמר - הודיע שיהיה מוכן להעניק לו גיבוי ולתמוך בהפצתו, בתנאי שהבמאי ישנה את סופו. "הסוף המקורי של הסרט היה טראגי "החלוץ והצעירה הערבייה שמצאה חן בעיניו מגיעים שניהם למהומות שפורצות בין הערבים ליהודים, וזה נגמר רע, במותו של החלוץ", אומר גרוס.

"התנועה הציונית לא ראתה זאת בעין יפה, והתנתה תמיכתה בסרט בשינוי סופו. ואז באמת הדביקו לסרט, באחת הגרסאות, מין סוף טוב, 'סוף קרן קיימת' שכזה, שבו המים פורצים מן הבאר, השדות פורחים, הערבים והיהודים חיים בשלום זה לצד זה, והכל נגמר יפה וטוב".

גרסת ההפי-אנד אכן קיבלה את ברכתו של סוקולוב, והמנהיג הציוני טרח להתייצב מול מצלמה ולקרוא נאום שכתב בשבחה של היצירה. קטע זה, שהוקלט בשלוש שפות "עברית, אנגלית ויידיש" שולב בהקרנותיו של הסרט בעולם. "רחש לב מסדרי הסרט הזה, דבר טוב להציג למראה עין תמונות מן החיים בארץ ישראל", ציין סוקולוב בנאומו. "השכילו מאוד לקחת משחק גמור, שהוצג על ידי הלהקה המפוארת של הבימה, המציגה לראווה תמונה של החיים של העבודה העיקרית בארץ ישראל. דבר טוב מאוד, והם הצליחו בעניין זה, ועכשיו הם הולכים מארץ לארץ ומציגים את התמונה הזאת, ומקרבים את ארץ ישראל על ידי קפיצת הדרך בין ארץ ישראל ובין הגולה".

ואולם, ב 1933 כאשר התכוונו מפיצי הסרט להציגו במקביל בפולין, בארצות הברית ובישראל, הודיעה הצנזורה של המנדט הבריטי בארץ ישראל כי היא אוסרת את הקרנתו בפלשתינה. אביו של גרוס, נתן גרוס, מציין בספרו "תולדות הקולנוע היהודי בפולין" כי פקידי הצנזורה החליטו ש"סברה" הוא סרט "תעמולתי, אנטי ערבי, שמאלני ומסוכן". בסופו של דבר, לדבריו, הוצג הסרט בארץ רק לאחר שיעקב דוידון, מראשוני בעלי הקולנוע בארץ, הוציא ממנו את כל הסצינות שבהן הופיעו ערבים.

התפשרות מסוימת

רבים מכירים את הסרט "עודד הנודד", שהפיקו נתן אקסלרוד וחיים הלחמי, כסרט הראשון באורך מלא שנוצר בארץ ישראל. אבל סרט זה צולם כחודשיים לאחר "סברה", מסביר גרוס (אם כי הקרנת הבכורה שלו, בדצמבר 1932, הקדימה את זו של "סברה" שנערכה ב 1933). כמו כן, "עודד הנודד" היה סרט ראינוע, כלומר סרט אילם, ואילו "סברה" היה סרט הקולנוע המדבר והמזמר הראשון שצולם כאן. בעוד ש"עודד הנודד" נוצר על ידי יוצרים מקומיים, "סברה" נעשה על ידי כוחות מן החוץ.

בהתאם, תקציבי הסרטים הללו היו שונים, מסביר גרוס: "בעוד שתקציב 'עודד הנודד' היה 250 לירות, תקציבו של 'סברה' היה כ 2,000 לירות. לאקסלרוד לא היה אז גרוש ואילו מרקביץ' עשה את סרטו בכסף שנותר לו מתקציב הסרטים התיעודיים שבא לצלם בארץ". גרוס מזכיר גם יוזמה קולנועית נוספת, שקרמה עור וגידים באותם ימים.

את היוזמה הזאת הוביל אביגדור המאירי, קולנוען יוצא הונגריה, שגייס אנשי צוות ושחקנים כדי לצלם כאן סרט שנקרא "אביבה", בכיכובו של אלכסנדר פן. זו היתה הפקה יקרה ומושקעת, שתקציבה היה גדול פי שבעה מזה של "סברה", אומר גרוס, אך מסיבות שונות, היא קרסה תוך כדי הצילומים ולא הושלמה מעולם.

במשך זמן רב ניסה גרוס לגייס את המימון הנדרש לביצוע עבודת השחזור והשימור של "סברה". אך לדבריו, אף שכמה גופים הבטיחו לו את תמיכתם, הכסף מעולם לא הגיע לידיו. לבסוף פקעה סבלנותו. הוא לא רצה להחמיץ את ציון 80 השנה לצילומי הסרט, ולכן החליט לממן את הפרויקט מכיסו הפרטי. משמעות ההחלטה היתה כפולה: תחילת עבודה מיידית, אך התפשרות מסוימת על האיכות.

בביקור שערך לא מזמן בארכיון הפולני הלאומי, איתר גרוס שתיים וחצי גרסאות (אחת לא מלאה) של הסרט שביים פורד. על בסיס אחד העותקים הללו נוצר לפני כחמש שנים עותק פילם של הסרט שהועבר למשמרת בארכיון הסרטים בסינמטק ירושלים. גרוס מסביר כי בעותקים של "סברה" שנמצאו עד היום, קיימות גרסאות רבות ושונות לסרט.

"השקעתי בשחזור 20 אלף שקל. סכום זה הספיק לשחזור ההעתק שנמצא בארכיון בירושלים, אך לא לשחזור העותק המקורי שנמצא בפולין. לו הייתי עושה את השחזור לעותק המקורי, מן הסתם התוצאות היו איכותית יותר, אבל עלות של מבצע כזה היתה צריכה להיות כ 15 אלף יורו", הוא מסביר.

בסופו של דבר, פעולת השימור הדיגיטלי, "שעיניים לא מיומנות יתקשו לחוש בהבדל בין התוצר שלה ב HD לבין שחזור איכותי יותר ¬ התאפשרה תוך שיתוף פעולה עם הארכיון הלאומי לסרטים בוורשה, הארכיון הישראלי לסרטים בסינמטק ירושלים וארכיון ספילברג בירושלים. חלק מהצילומים בסרט - שהקרנה נוספת שלו תתקיים בסינמטק תל אביב באוגוסט ¬ יפים במיוחד.

מרגש, למשל, לראות את רובינא הצעירה צוהלת ורוקדת למראה מים הפורצים מן הבאר החרבה. משעשע לגלות, שהקריאה לממשלה לתמוך בתעשיית הקולנוע המקומית מפני שזו יכולה להיות שגרירה מצוינת בחו"ל, אינה המצאה של קולנוענים בני זמננו, הנאבקים להגדלת התמיכה הציבורית בתעשיית הקולנוע. "ניסיון זה של ייצור פילם בארץ ראוי לעידוד מצדנו מכמה בחינות", קבע ב 26 באוגוסט 1932 כתב "הארץ" שביקר על סט הצילומים של "סברה".

"חשוב עד למאוד, כי ענף תעשיית הסרטים יתפתח אצלנו להבא. לפי דברי המומחים במקצוע הפילמים, יש כאן כל הנתונים הדרושים לפיתוח תעשיית הפילם "אור שמש מופלא, נוף רב-גוני ובעיקר הווי חיים חדש ההולך ומתרקם (...) הוכח כבר, שהפילם משמש בימינו נכס תעמולתי רב-ערך. יש להצטער שממשלתנו הבלתי רשמית לא טיפלה עד היום כראוי באמצעי תעמולה אלה ולנצלם למטרותיה אשר בלי כל ספק, רבה הברכה האצורה בהם".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו