אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

ארבעה סרטים ישראליים חדשים הוקרנו בסוף השבוע הראשון של תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי, שהחלה ביום חמישי בפסטיבל ירושלים ה‑29. כמו בתחרויות קודמות, הסרטים מייצגים את המגוון שמאפיין את העשייה הקולנועית המקומית.

שלושה מהסרטים הם סרטי ביכורים. הרביעי, שפתח את התחרות, הוא "בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי. זהו סרטו השני של תורתי אחרי "כיכר החלומות", שיצא לפני 11 שנה. למרות הזמן הרב שחלף בין הפקת הסרטים, יש דמיון בין השניים. סרטו הראשון הביע געגועים רומנטיים לקולנוע ההודי שהוקרן פעם במקומותינו, ואילו החדש הוא מחווה למוסיקה המזרחית המסורתית והקלאסית. 

הסרט מספר על תזמורת מזרחית, "אנסמבל טורקיז", שהתפרקה בעקבות אירוע טראומתי. עמרם (דודו טסה), בנו של אחד הנגנים באנסמבל, מאתר את הנגן יוסף טאווילה (אורי גבריאל). הוא מספר לו שאביו, אברם מופרדי (ארנון צדוק), גוסס מסרטן. עמרם מבקש מיוסף למצוא קבוצה של מוסיקאים שיודעים לנגן בכלים מזרחיים מסורתיים, כדי להעלות קונצרט מול אביו הגוסס ­ בכורה ל"בלדה לאביב הבוכה".

מתוך "בלדה לאביב הבוכה"

עיקר הסרט מתאר את החיפוש של יוסף אחר נגנים וזמרת. תורתי ממקם את הסיפור במסגרת קולנועית מסוגננת עם מרכיבים ממערבונים אמריקאיים ואיטלקיים, סרטי שוד ופשע וכמובן סרטים מוסיקליים. הוא עושה זאת בהומור, עם מחוות מלודרמטיות שנדמות טקסיות במכוון (מאפיינים שהיו גם ב"כיכר החלומות"). הסרט מתרחש לכאורה כיום, אך התחושה היא שהוא מתרחש מחוץ לזמן, במקום מנותק לחלוטין שכולו הקולנוע שמעצב אותו.

אינני מבין מדוע תורתי בחר לעצב דווקא כך את המחווה שלו למוסיקה המזרחית המסורתית הקלאסית; האם המציאות המוצגת בסרט מבקשת לומר לנו שהיא עוסקת בתרבות שזמנה חלף והיא קיימת אך ורק בממלכת הנוסטלגיה שהקולנוע מייצג כה טוב? בכל מקרה, הניסיון מעורר הערכה, וגם אם התוצאה לעתים מתמיהה, הסרט גרף אותי.

השם והמטען

גם ל"אליס", סרטה העלילתי הארוך הראשון של דנה גולדברג, יש מעלות, ובראשן החומרה הסגפנית כמעט שבה הבמאית מעצבת את סגנונו. עיקר חולשותיו, לעומת זאת, טמון בתסריט מאת גולדברג.

הסרט מציג את סיפורה של אליס, בת 30 פלוס (אילנית בן יעקב חמורת המבע), שעובדת כאחות לילה במוסד לנערות בהפרעה. אליס ­ שבאמצע הסרט מגלים ששמה בעצם עליזה ­ נשואה שלא באושר ליגאל (חיים זנאתי). היא אינה מצליחה לקיים קשר אמהי אוהב עם בנה בן ה‑9, אלי, וניזונה מתרופות פסיכיאטריות מאז לידתו. אושרה היחיד נובע מקשריה עם המאהב שלה, יואל (עמוס שוב), שמבקר אותה במוסד בלילות.

מתוך "אליס"

בסרטה הראשון של גולדברג יש סצינות בעלות עוצמה; אך לאורך הצפייה כולה לא לגמרי הבנתי מדוע מוצג בפני סיפורה של האשה המיוסרת הזאת, ומאיזו בחינה סיפורה הפרטי מייצג סוגיות רחבות יותר כמו בסרטים טובים. הסרט חולף על פני נושאים שאינו מפתח לעומק, יש בו רגעים של חוסר סבירות ומגרעתו העיקרית היא סופו ­ נדמה כאילו הודבק לו.

יש לי גם בעיה עם שמם של הגיבורה והסרט. השם טעון בגלל ספריו של לואיס קרול וסרטושל וודי אלן. לכל אורך הצפייה שאלתי את עצמי מדוע גולדברג בחרה דווקא בו, ולא מצאתי פתרון. הסרט מעיד על כישרון, אך כזה שדורש עיבוד והגדרת יעדים בהירה וממוקדת יותר.

נותן הנחות

אכזבה גדולה יותר טמונה ב"חיותה וברל", סרטו הראשון של עמיר מנור, שהחל כפרויקט גמר בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ופותח לסרט באורך מלא. הוא מתחיל באופן מאופק בסצינה המתארת ביקור של עובדת הביטוח הלאומי (אפרת בן צור) אצל ברל בן ה‑84 (יוסף כרמון) ואשתו חיותה בת ה‑80 (רבקה גור), כדי לבדוק את כשירותם הגופנית והמנטלית.

אבל כמעט מיד אחרי אותה סצינה מצוינת ­ ובה ברל וחיותה נענים לדרישות משפילות בשילוב של זעם וכניעה ­ הסרט מידרדר למלודרמה סנטימנטלית, עם מידה לא מועטה של גסות ואטימות רגשית. חיותה וברל חיים בדלות משפילה, שאת קשייה מנור מבקש להציג  דרך תיאור של יום בחייהם.

זהו נושא קשה ויש לגעת בו בעדינות, אך מנור מטפל בו לרוב ביד גסה. כמעט כל הדמויות שברל וחיותה פוגשים באותו יום ­ כולם צעירים מהם, כמובן ­ מתייחסים אליהם בגסות או באדישות שמהן נוטפת מגמתיות שטחית. מנור מתרפק על העליבות והאומללות של גיבורי הסרט ובנוסף לסנטימנטליות, עוטף אותה בהילה רומנטית. אין שום דבר רומנטי בזקנה משפילה, ואת זה מנור חייב ללמוד.

סרט כזה חייב להיות קשה ואכזרי ולא לעשות הנחות לקהל שלו; מנור עושה זאת, ואף מבקש להפוך את סיפורם של ברל וחיותה לאלגוריה על דעיכתו של הדור שהקים את המדינה. היומרה אינה מתממשת. יהיה מי שיזיל דמעה בסרט, יצקצק בלשונם ויגיד: "איזה סרט רגיש ויפה". אילו הסרט היה מעוצב בצורה הוגנת ונכונה, הוא היה מעורר תגובה משמעותית יותר.

מה אנחנו עושים פה

הבעייתי והמאתגר מבין ארבעת הסרטים הישראליים (מתוך שבעה) שכבר נחשפו בתחרות הוא "רוק בקסבה", סרטו הראשון של יריב הורוביץ. אני מעריך את בחירתו של הורוביץ, מבכירי במאי הפרסומות במקומותינו, לעסוק בנושא לא אהוד כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בסרט מורגשת שליחות פוליטית, אך השאלה היא אם הורוביץ מממש את היעדים שהציב לעצמו.

הסרט מתרחש בעזה באינתיפאדה הראשונה ומציג את סיפורה של פלוגת חיילים שנשלחת לתופת. עיקר העלילה מתאר את המתרחש לאחר שמישהו משליך מכונת כביסה מגג של בית והורג חייל. ארבעה חיילים עולים לגג של משפחה עזתית, כדי להשקיף על גגות הסביבה ולנסות לגלות מי זרק את המכונה.

מתוך "רוק בקסבה"

עוד לא היה סרט ישראלי עלילתי, שתיאר את קרבות הרחוב בין חיילים ישראלים לפלסטינים בריאליזם כה עז. השאלה היא אם התרגום של דימויים שראינו כבר בחדשות ובסרטים תיעודיים לסרט עלילתי, חושף בהם משהו חדש. בתיאוריה זה חייב לקרות; בסרטו של הורוביץ לא.

יש בסרט סצינות בעלות עוצמה, אך בכללותה זו יצירה מיינסטרימית לחלוטין, שמייצגת ניסיון ליצור קולנוע פופולרי שעוסק בסכסוך. בזמן הצפייה הופתעתי לגלות עד כמה ניתן לפרק את הסכסוך לנוסחאות ואף לקלישאות נאראטיביות, שרבות מהן מוכרות לנו מסרטי מלחמה באזורים אחרים.

אף ששליחותו הפוליטית של הורוביץ נהירה, האיזון שהוא מנסה להציג פוגע באמירה הפוליטית של הסרט. היא מסתכמת בשאלה: "בשביל מה אנחנו נמצאים כאן בכלל" ­ שאלה שאינה מעמיקה במיוחד. עם זאת, היצירה ראויה לדיון נרחב יותר, עם עלייתה לאקרנים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ