בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

בניסיו דל טורו משקיף מהצד על קובה

השחקן שהיה שותף ליצירת הסרט "שבעה ימים בהוואנה", שיוקרן היום ומחר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מספר מה היה חשוב לו להראות

תגובות

במאבק הקדחתני להשיג מימון, אפילו במאי קולנוע נחשבים נאלצים לקחת כסף מבלי להיות בררנים בנוגע למקורותיו. שיין מדוז לקח 500 אלף ליש"ט מיורוסטאר וביים את "סומרס טאון". מורגן ספרלוק השתמש בכך כסאטירה וקיבל חסות מיצרנית המיץ Wonderful Pom ב"הסרט הנמכר ביותר בעולם". יש להניח שזאת הסיבה, בין השאר, לכך שבמאי קולנוע כמו גספאר נואה, לורן קנטה ואליה סולימאן קיבלו את הזמנת יצרנית הרום, הוואנה קלאב, באמצעות הזרוע התרבותית שלה, הוואנה קולטורה, לשתף פעולה באנתולוגיה של סרטים קצרים "שבעה ימים בהוואנה". אי אפשר שלא לחשוד שהסרט נועד לקדם את הוואנה.

ומתברר ש"שבעה ימים בהוואנה", שיוקרן היום ומחר בפסטיבל הקולנוע בירושלים, מהלך על הגבול הדק שבין הפרסומת לאמנות, בעזרתו של הסופר הקובני לאונרדו פאדורה, שפיקח על התסריט, ובמבנה של שבעה חלקים, שבו כל סרט קצר מזוהה עם יום אחד בשבוע. אל השלישייה שהוזכרה - שני צרפתים ופלסטיני - מצטרפים פבלו טראפרו מארגנטינה, חוליו מדם מספרד, הקובני היחידי, חואן קרלוס טאביו, והבמאי הטירון, שתרומתו מחוללת את החלק העיקרי של המהומה התקשורתית: בניסיו דל טורו, יליד פורטו ריקו. למרבה הפלא לא היה אפשר למצוא לסרט, שקשור בצורה אינטימית כל כך לגן עדן סוציאליסטי, ולו במאית קולנוע אחת לרפואה.

 

החלק של דל טורו, ושמו "El Yuma" (יום שני), פותח את האנתולוגיה: זה סיפור קטן ומשעשע על סטודנט אמריקאי לקולנוע, בגילומו של ג'וש האצ'רסון ("משחקי הרעב"), שיוצא לטיול לא שגרתי בהוואנה. דל טורו, מתברר, מטפח שאיפות לביים זה זמן רב (מלבד הסרט הזה הוא ביים רק סרט קצר נוסף אחד, "Submission", כמעט לפני עשר שנים), ולדבריו, הוא שמח לקבל את הפנייה. "אחד המפיקים, אלווארו לונגוריה, הציע לי לביים; הוא נתן לי את אחד הסיפורים שכתב פאדורה. קראתי אותו והוא מצא חן בעיני; אמרתי שאין לי צורך לקרוא את שאר הסיפורים, בחרתי בזה. ככה זה קרה".

אבל מוקד המשיכה העיקרי היה בבירור קובה עצמה, המדינה שבה זכה דל טורו למעמד של כוכב פולחני כשגילם את הגיבור המהפכן צ'ה גווארה בסרטו של סטיבן סודרברג מ 2008 "דרום אמריקה באופנוע". "כן", אומר השחקן-במאי, "זו היתה הזדמנות לצלם בקובה, להשתתף בצילומים, ולהיות חלק מסרט".

טראפרו, שהחלק שלו מתמקד בבמאי הקולנוע אמיר קוסטוריצה, בחופשה ממחויבותיו המקצועיות, אמר שסרטו נתפש כ"מחווה קטנה לפסטיבל הסרטים בהוואנה; אני אוהב את הפסטיבל הזה, והוא חשוב מאוד לאנשי המקום. תמיד יש דרכים לעקוף".

רויטרס

מדם, הבמאי הבאסקי ("סקס ולוסיה"), תרם לאנתולוגיה מלודרמה של משולש אהבים, ואמר שקיבל יד חופשית לפרש את סיפורו: "רצינו ליצור דיוקן מדויק של האנשים בהוואנה, לתאר איך הם מרגישים, איך הם חיים; ורצינו שהדיוקן הזה יהיה שימושי גם בשבילם. אנחנו מספקים בסרט נקודת מבט ריאליסטית מאוד על החברה הקובנית".

אבל התחושה המובהקת ביותר שעולה מהסרט היא של משקיפים מן הצד, מוטיב שניכר בעוצמה חזקה במיוחד אצל דל טורו, טראפרו וסולימאן. סולימאן יצר את הסרט המעניין ביותר מהשבעה: הוא בעצם מגלם את עצמו, פלסטיני דרוך בגיל העמידה, שמסתובב בקובה ומחכה לראיון. הוא אינו מתיימר להפגין מידע פנימי; סרטו הוא אמירה שקטה וחסרת רגש.

סרט שבא לקדם אינטרס כלשהו אינו יכול לשרטט דיוקן חסר רחמים, טוענים המתנגדים, ואכן מטרתו של "שבעה ימים בהוואנה" לעורר תחושות נעימות, ורק לעתים נדירות הוא טובל את קצות האצבעות בעולמות אפלים. נואה, למשל, מרמז שההומופוביה היא תופעה נפוצה. הוא מתאר כמה קשה למצוא שחקנית שמוכנה לנשק אשה. אבל מעט מהתובנה הזאת הגיעה אל המסך בסרט הקצר שלו, תיאור של פולחן וודו "מטהר".

ואילו דל טורו מתרגז כשמזכירים את הבעיות בקובה. "הרבה אנשים מדברים על הבעיות הפנימיות, אבל יש שני צדדים למטבע: צריך גם להזכיר את האמברגו האמריקאי. שני הדברים משפיעים זה על זה. חלו כמה שינויים ¬ עכשיו אדם יכול לקנות לעצמו מכונית, ויכול למכור את המכונית שלו ¬ כדי לתת לאנשים תמריץ. הם יודעים שהם צריכים להשתנות בכיוון הזה, אבל הם הצליחו לשמור על הכבוד העצמי שלהם למרות האמברגו. אובמה בהחלט הביא לשינוי; אם הוא ייבחר שוב אני מקווה שהוא יפתח בדיאלוג". ומדם אומר: "עשינו את הסרט לפני שנה, ושום דבר לא השתנה מאז. המדינה עדיין במצב היכון, מחכה שמשהו יקרה, אבל הוא עדיין לא קרה".

ואף על פי כן, דל טורו מביע תקווה לעתיד. "אולי יש כאלה שמפחדים שהדברים קורים מהר מדי, אבל זה ככה בכל מקום. הקובנים הם עם של שורדים".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו