שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"רווקה פלוס": ד"ר דובר ומר קוסאשווילי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

במאי הקולנוע דובר קוסאשווילי מעולם לא חשש מהבוטה, הגס והמכוער. בסרטו החדש, "רווקה פלוס", שהשתתף בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי בפסטיבל ירושלים, הוא הולך רחוק מאוד עם מאפיין זה של יצירתו; רחוק כל כך, שקרוב לוודאי כי ירתיע את מרבית הצופים בסרט, נשים וגברים כאחד.

השורות האלה נכתבות כשעה לאחר שנדלקו האורות באולם שבו צפיתי בסרט, וברור לי שדעתי עליו תהיה נהירה לי יותר כאשר אצפה בו שוב לקראת עלייתו לאקרנים בישראל. אלה לפיכך רק מחשבות ראשונות על סרט שהוא ללא ספק בעייתי, וזה בלשון המעטה.

יצירתו של קוסאשווילי עד כה כוללת את "חתונה מאוחרת" ו"התגנבות יחידים", שני סרטים חשובים בתולדות הקולנוע הישראלי. את סרטו החדש אפשר לתאר בשתי דרכים. האחת: לומר שזו קומדיה גסה ומכוערת, שכל הדמויות המוצגות בה דוחות, אמירותיה מרתיעות והיא כתובה ומבוימת ברישול. אפשר גם לתאר את הסרט כיצירה שמתחברת במכוון עם קולנוע של גסות וכיעור, ויש דבר כזה, כדי ליצור מתקפה ארסית על ערכי המשפחה הישראליים ובעיקר על האובססיה הקיימת בחברה הישראלית, ונכפית בעיקר על נשים, לקיים את מצוות "פרו ורבו"; מתקפה שממנה צומחת אפילו הצעה לסגנון חיים משפחתיים אלטרנטיבי לזה ששולט בחברה הישראלית השמרנית.

איזה משני התיאורים הוא הנכון? אולי שניהם גם יחד.

מתוך "רווקה פלוס"

הסרט מציג את סיפורה של זהבה לוי (יעל טוקר), רווקה בת 34, שאמה האלמנה (רובי פורת-שובל) מתחזה לחולת סרטן בעזרת רופא שרלטן (מוטי גלעדי) כדי לגרום לבתה להיכנס להריון. האם מסרבת לעבור את הטיפול שלכאורה נדרש למחלתה עד שזהבה תיכנס להריון, ומכיוון שכך זהבה יוצאת למסע למציאת הגבר שיפרה אותה. זה כולל סדרת מפגשים עם גברים דוחים, אונס ומעורבות בחייו של זוג נשוי (מיכל ינאי ומיקי לאון) שאינו מסוגל להרות.

"רווקה פלוס" הוא קולנוע כהתרסה מכוונת; התרסה תוקפנית שמודעת לבוטות, לגסות ולכיעור שמאפיינים אותה. האם זו עשייה קולנועית לגיטימית? לדעתי, כן. חבל לפיכך שהסרט אינו טוב יותר כפי שיכול היה להיות. משמעת מעולם לא היתה אחד ממאפייניו של קוסאשווילי כיוצר; יצירתו פרועה ולעתים הפראות מביסה אותו, אבל בכך אדון ביתר הרחבה כשהסרט ייצא לאקרנים.

קצב של מדבר

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי ננעלה אתמול בסרט שונה מאוד מזה של קוסאשווילי. זהו סרטו העלילתי הארוך הראשון של עמי ליבנה, "שרקייה", שכבר דיווחתי עליו באהדה רבה כאשר צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע של ברלין שבו הוקרן במסגרת ה"פנורמה".

ליבנה, בעזרת תסריטו המצוין אף הוא של גיא עפרן, עוסק במצוקתם של הבדואים הגרים בנגב בצריפים מטים ליפול, שהממשלה כופה עליהם צו הריסה ומיישמת אותו באכזריות בלתי נסבלת.

מתוך "שרקייה"

גיבור הסרט הוא כאמל נאג'ר (עדנן אבו ואדי, שחקן לא מקצועי בעל נוכחות חזקה ומרשימה), שעובד כמאבטח בתחנה המרכזית בבאר שבוע, ועל צריפה של משפחתו מושם צו הריסה שכזה. בלי התנשאות ובלי שמץ של נטייה לאקזוטיקה מתאר סרטו של ליבנה את הקורה לכאמל ומשפחתו בעקבות הצו.

זהו סרט שעיקרו התבוננות בנוף ובדמויות שמאכלסות אותו. וליבנה, בעזרת הצלם שלו, בועז יהונתן יעקב, יודע להתבונן. "שרקייה" פועל בקצב שונה ממרבית הסרטים שנוצרים כאן, כמעט בקצב של המדבר, והתוצאה היא יצירה המעידה על כישרון, ידע, תבונה והבנה קולנועיים. אני מקווה שהסרט הזה לא ילך לאיבוד במציאות הקולנועית המקומית הראוותנית יותר ושלא יחלוף זמן רב מדי עד שהוא יעלה לאקרנים כאן.

מפגש אקראי ויפה

בפסטיבל צפיתי גם בסרט ישראלי יפה של 40 דקות ושמו "איה", שביימו מיכל ברזיס ועודד בן נון (שגם צילם), ועם מפיקיו נמנית יעל אבקסיס.

התסריט, שכתבו ברזיס ובן נון יחד עם תום שובל, מתאר מפגש אקראי בין חוקר מוסיקה (אולריך תומסן), שבא לישראל לרגל התחרות על שם ארתור רובינשטיין, ובין אשה (שרה אדלר המצוינת), שבדרך מקרה מקבלת עליה את תפקיד הנהגת שלו לירושלים.

תסריט שנון, בימוי מיומן ומדויק וצילום משובח הופכים את "איה" לסרט קצר שהוא כמו סיפור קצר כתוב היטב. אני מקווה שתינתן לקהל הישראלי הרחב האפשרות לצפות בו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ