בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הורה 79": סרט לא משכנע

"הורה 79" של הבמאי הוותיק אלי כהן הוא עוד אחד בשורה של סרטים מאכזבים המוקרנים בפסטיבל

3תגובות

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי המתקיימת בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ומונה השנה שישה סרטים בלבד, נדמית כחלשה במיוחד. בין ארבעת הסרטים שבהם כבר צפיתי אמנם היה סרט אחד – "הנוער" של תום שובל – שהוא בעל חשיבות וערך; אך שלושת האחרים - "ערבאני" של עדי אדואן, "פנתר לבן" של דני רייספלד ו"הורה 79", שהוקרן אתמול - סובלים מבעיות דומות: תסריט לקוי, עלילות בנאליות, עיצוב דמויות קלוש ובימוי חסר ייחוד, סגנון וקצב.

שני הסרטים הנוספים שיוקרנו בערבים הבאים הם היחידים בתחרות שבוימו על ידי נשים, שכבר הוכיחו את כישרונן בעבר: "ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס ו"פלסטלינה" של וידי בילו. יש לקוות שהם יתקנו את הרושם שהתחרות, חוץ מסרטו של שובל, הותירה עד כה. הרושם הוא שקברניטי הפסטיבל נאלצו לגרד את תחתית החבית של הקולנוע הישראלי, שמופקים בו סרטים טובים, מעניינים וחשובים רבים, אך יוצריהם אינם מתייחסים עוד לתחרות המתקיימת בפסטיבל בירושלים כזירה שבה כדאי להם להעמיד את סרטיהם במבחן. הדבר גם בא לידי ביטוי בכך שאם פעם הקרנות הסרטים הישראליים המשתתפים בתחרות התקיימו בפני אולמות מפוצצים מרוב קהל, הרי השנה האולמות האלה ברוב המקרים מלאים בחלקם בלבד, ובאולם לא נשמעות, לא בתחילת הסרטים ולא בסופם, אותן תרועות ומחיאות כפיים שליוו הקרנת סרטים בתחרות בשנים קודמות.

דני שניאור

התיאור של "הורה 79" כסרט לקוי מכל בחינה אפשרית כמעט הוא בעייתי ועצוב במיוחד, מכיוון שהוא הסרט היחיד המשתתף בתחרות שיצר אותו במאי בעל ותק וניסיון: אלי כהן, יוצרם, בין השאר, של "הקיץ של אביה", שזכה להערכה בינלאומית, ו"עץ הדומים תפוס".

לסרטו החדש של כהן היו נתונים מקדימים מבטיחים דווקא. עלילתו מתארת את איחודה מחדש של להקת ריקודי העם הייצוגית של ישראל, שהופיעה ברחבי העולם אך התפרקה בעקבות אירוע טראומטי, שפרטיו נחשפים בפנינו בהדרגה במשך הסרט. על בסיס הנוסחה העלילתית הזאת ניתן היה ליצור סרט שעוסק באז והיום; סרט המתאר את הדרמה הרגשית הכרוכה במפגש בין חברים שלא ראו זה את זה במשך 30 שנים, וגם סרט שיש בו קורטוב של אירוניה המופנית כלפי התופעה התרבותית המוצגת בו. לו נמהלה אירוניה זו בנוסטלגיה המאפיינת את איחוד הלהקה למען הופעה חד פעמית, התוצאה יכלה להיות מעין קומדיה ישראלית מלודרמטית בעלת אופי מקומי אמין.

ואולם, כהן ביים את הסרט באופן כה מגושם ובעיקר מיושן, וגודש את הסיטואציה המרכזית בשלל עלילות כה בנאליות, שמפותחות באופן כה צפוי ומרושל - שהתוצאה אינה מעוררת אף שמץ של התרגשות או הזדהות. מהלכיה העלילתיים צפויים והתחושה היחידה שהיא יוצרת היא של סתמיות מייגעת.

יש משהו חינני בכך שכהן ביקש לעשות סרט שעוסק בבני 50 ו-60 פלוס, שמבקשים לחדש את נעוריהם ומתמודדים עם הצלקות שעברם הותיר בהם. ההחמצה העיקרית של “הורה 79” היא שטיפולו בהיבט הזה כה שטחי. יש גם משהו מבטיח בכך שכהן ליהק את הסרט ברובו בשחקנים לא מוכרים (השחקנים המוכרים היחידים, כגון נתן דטנר, גילה אלמגור ויוסי גרבר, מופיעים בו בתפקידים קטנים. כך גם כהן עצמו); נעים לראות בסרט ישראלי פנים לא מוכרות, אך זו האיכות היחידה של “הורה 79”, וגם היא אינה מצליחה לגאול אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו