"גט" של רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ פתח את תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי

עוד הוקרן בתחרות "עלים אדומים" של בזי גטה, שלמרות סצינות אינטנסיביות מחמיץ הזדמנות להעמיק. בתחרות הסרטים התיעודיים הוקרן סרטו של אורי משגב על השחקן והמשורר אברהם חלפי, המהנה לצפייה אף שהוא נע בין המידעי לרכילותי

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי, המתקיימת בפסטיבל הקולנוע ה-31 של ירושלים ומשתתפים בה שבעה סרטים, נפתחה ביום שישי בערב עם "גט, המשפט של ויויאן אמסלם", סרטם של רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ, שהוא הפרק השלישי בטרילוגיה שהחלה ב-2005 עם "ולקחת לך אשה" ונמשכה ב-2008 עם "שבעה". הסרט נחשף לראשונה בפסטיבל קאן השנה, כמו שלושה סרטים נוספים המשתתפים בתחרות בירושלים, ושם צפיתי בו ודיווחתי כבר על מעלותיו הניכרות.

כמו בסרטם הקודם, "שבעה", נוקטים רונית ושלומי אלקבץ גם בסרטם זה אסטרטגיה צורנית נועזת וממקמים את כל כולו בבית הדין הרבני, שבו, מול שלושה דיינים, ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ בהופעה מאופקת רוב הזמן) מבקשת בעזרת עורך דינה (מנשה נוי) במשך חמש שנים לקבל גט מבעלה (סימון אבקריאן), המסרב לבקשתה. ההחלטה הצורנית היא נכונה, שכן בית דין הוא אמנם מעין תיאטרון, ויוצרי הסרט משתמשים היטב בממד התיאטרלי של סרטם בהציגם את הדרמה המתפתחת בו; זו אינה נמנעת אף מאלמנטים קומיים, כדי לתאר את העימות המתפתח בבית הדין הרבני בין שליטה גברית לכניעה נשית.

מתוך "גט, המשפט של ויואן אמסלם"צילום: עמית ברלוביץ

פער הדורות והתרבויות הוא נושא סרטו העלילתי הארוך הראשון של בזי גטה, "עלים אדומים", שהוקרן בשבת בערב בתחרות. אב משפחה ממוצא אתיופי (אשטו דבבה), שמעולם לא התאקלם בישראל, מוכר את ביתו בלי להתייעץ עם שני בניו, וכפי שהיה נהוג באתיופיה, מודיע להם שבכוונתו לבלות את שארית חייו אצל האחד ואצל האחר לחלופין. עלילת הסרט מתארת את ביקוריו הלא מתוכננים והלא רצויים של האב בעל הערכים המסורתיים אצל שני בניו ומשפחותיהם, והביקורים, כצפוי, מובילים למשברים משפחתיים.

הצרה העיקרית בסרטו של גטה היא שעיסוקו בהגירה ובפער הדורות והתרבויות שהיא יוצרת אינו מורכב במיוחד, והוחמצה כאן ההזדמנות לעסוק לעומק בקשייה ובמצוקתה של העדה האתיופית לטובת מלודרמטיות קלה מדי. יש בסרט סצינות אינטנסיביות, בעיקר של מריבות משפחתיות, שאותן גטה מתעד במצלמה אחוזת תזזית. אך יש גם רגעים מתים רבים, שאמורים להציג לפנינו את דיוקנו של גיבור הסרט אך לוקים במונוטוניות ובסתמיות. הסרט מעיד לעתים על מחשבה קולנועית נכונה, אך היא מיושמת לרוב באופן מכני שאינו מצליח לעורר רגש.

ל"חייו מלאים שיר: סיפורו של אברהם חלפי", סרטו של אורי משגב, שמשתתף בפסטיבל בתחרות הסרטים התיעודיים, ניתן היה לקרוא "האזרח חלפי": בדומה לסרטו של אורסון ולס - ואינני מתכוון לטעון ששני הסרטים שווים ברמתם - הוא מציג את הסתירות שאיפיינו את חייו ודמותו של גיבורו, אך איננו מתיימר לפתור אותן, מתוך ההנחה שסתירות וניגודים הם חלק מהקיום האנושי.

שחקן קומי משובח, משורר, מתבודד וגם לא, מסתורי וגם לא - סרטו של משגב מבקש להציג לפנינו את הפנים השונות של חייו ודמותו של חלפי. הוא עושה זאת בעזרת קטעי ארכיון, ראיונות עם משוררים וסופרים, אנשי תיאטרון ואחרים, וקטעים נרחבים מסרטו של דן וולמן "פלוך", שהתבסס על תסריט מאת חנוך לוין וחלפי גילם בו את התפקיד הראשי - והתוצאה נעה בין מידע לרכילות. כך, למשל, פתרון התעלומה על מי נכתב "עטור מצחך זהב שחור", שהלחנתו על ידי יוני רכטר וביצועו על ידי אריק אינשטיין תרמו במידה רבה למעמדו הנוכחי של חלפי המשורר במרכז התודעה; וכך השימוש בסרטו של וולמן, שהקטעים בשחור־לבן ממנו אמורים לייצג את השחקן שכיכב בו, ולטעמי הוא התחבולה החלשה ביותר שהסרט משתמש בה.

משגב ריאיין את אינשטיין לצורך הסרט, אך לא צילם אותו, ושמיעת קולו והצפייה בו שר את "עטור מצחך" ושירים נוספים של חלפי (יחד עם יהודית רביץ) מחדירים לסרט מידה של תוגה, שמשגב ודאי לא תיכנן כשיצר אותו. יש מידה של בעייתיות בעובדה שמשורר, שהיה עלום למדי - ודנים בזה בסרט - חודר לתודעה בזכות ההלחנה של שיריו. שהרי שיריו לא נכתבו כדי שיולחנו (ואינני מתכוון להמעיט בכך מהישגם הגדול של רכטר ואינשטיין ביצירת "עטור מצחך" המופלא), וסרטו של משגב אינו נוגע בבעייתיות זו. אין זה סרט תיעודי שמתהדר ביצירתיות מקורית וייחודית, אך בדרכו הישירה והבלתי אמצעית, שכאמור נמנעת מיומרה ונוצרה מתוך הערכה ואהבה, הוא מהנה לצפייה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ