בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל הקולנוע ירושלים

הסיפור המוזר של הפסיכואנליטיקאי והאינדיאני

הסרט "ג'ימי פיקארד", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, עוסק בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה ובמערכת היחסים שנרקמת בין מטפל למטופל על רקע מלחמת העולם השנייה

תגובות

ארנו דפלשן, שהופעתו הראשונה בפסטיבל קאן הייתה ב-1991, מתחרה השנה בפסטיבל עם סרט בעל שורשים עמוקים בצרפת ובארצות הברית. הסרט, שצולם באנגלית, "ג'ימי פיקארד" ויוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים ביום שישי 11/07 בשעה 20:30, מבוסס על ספר מאת ז'ורז' דוורה, פסיכותרפיסט צרפתי מוקדם, על אינדיאני משוחרר מלחמת העולם השנייה. "זה סיפור מוזר, לא?" אמר דפלשן. "מפגש בין שני גברים שעולמותיהם כה שונים זה מזה. לפני שהם נפגשו במרפאה, כל אחד מהם כבר חצה את כל הארץ. ג'ימי הגיע ממונטנה – שלושה ימים ברכבת, ודוורה מניו יורק. שניהם גולים".

הסרט עוסק בימיה הראשונים של הפסיכואנליזה. בניסיו דל טורו משחק את ג'ימי, אינדיאני משבט "שחורי הרגל" שחזר מהמלחמה עם תסמיני תשישות. ישנו חשש לפציעת ראש, ואחרי כן חשש לסכיזופרניה. מתייה אמלריק, שהופיע ברוב הסרטים של דפלשן, לפעמים כאלטר־אגו שלו, מגלם את המטפל שמגיע מחו"ל, רופא עם הרבה התנהגויות ייחודיות.

"במובן מסוים, מתוארת כאן הפגישה הנוראית ביותר בין מטפל לבין מטופל", אמר דפלשן. "מאחר שדוורה היה מטפל מתחיל הוא עדיין לא היה מקובל, וגם לא סמכו עליו במרפאה. נתנו לו מטופל אחד. ומאחר שהוא היה משועמם, הוא כתב הכול. אפילו פרויד הכין מאגר מהמקרים של המטופלים שלו. אז כל הסיפור פרוש לפנינו".

כשג'ימי מגיע, הוא אניגמה לרופאים. הם בודקים אותו, מצלמים, מקשקשים כמה קשקושי דיאגנוזה, אבל רק דוורה, שהאינדיאנים ותרבותם מרתקים אותו, יכול להיכנס לתוך ראשו. בסצינות הראשונות שלו כרופא שמגיע מחו"ל, אמלריק אינו מקמץ באפקטים המיוחדים – ומביע המון טיקים – אבל תחת הדרכתו של דפלשן, הוא מתרחב לכדי דמות עשירה.

"בהתחלה", אמר מתייה, "דוורה נראה כמו רופא אליל". "הוא מוזר מדי", אמר דפלשן. "אבל אחר כך אנחנו רואים באיזו מהירות הוא מגיע למקום הנכון. יש הרבה סצינות שבהן הוא מקשיב, והקשבה של פסיכואנליטיקאי היא שונה מהאופן שבו אנחנו מקשיבים: יוצא מההקשבה שלו משהו חזק".

בנוגע להתפתחות של הרופא, היא משתקפת בסרט: הוא נפטר מהטיקים שלו, הוא נהנה מביקור של חברה, שאותה משחקת ג'ינה מקי, וכשהיא עוזבת כדי לחזור לאירופה הוא מתחיל לעבוד.

נראה שממד נוסף נפתח בסרט, הנע מהתמקדות בפיסי ועד לצנרת המגרעות העמוקות ביותר בראשן של הדמויות. המוזיקה של הווארד שור, צלילים הולמים, עם הדים של מלודרמה משנות ה-40, מלווה אותו לכל אורכו. הבמאי מספר שברגע שהוא כתב את התסריט, עם ג'ולי פיר וקנט ג'ונס, הוא היה יכול לדמיין רק את אמלריק בתפקיד דוורה. הליהוק של ג'ימי היה קשה יותר.

"ראיתי הרבה סרטים, באמת חיפשתי", הוא אמר, "אבל לא מצאתי את השחקן עם הכריזמה שהייתי צריך. ראיתי הרבה ששיחקו קורבנות, כמו אדם ביץ', שהופיע בסרטו של קלינט איסטווד 'גיבורי הדגל', אבל זה לא היה הסיפור שלי, זה היה הסיפור של הקורבן". ואז הוא נזכר שראה את דל טורו בסרטו של שון פן "השבועה", שבו היה לו תפקיד קטן. "בניסיו אינו אמריקאי ילידי, כמובן (הוא מפורטו ריקו), אבל היו לו חיים של שחקן לא לבן: רואים את זה", אמר דפלשן. "אני אוהב את מה שבניסיו עושה. הוא מסיבי, כל כך גדול. חשבתי על דמות טרגית ואני חושב שג'ימי קרוב לדמויות של תומאס הארדי. הוא כאילו יצא מרומן של הארדי. אין גברים בחייו, רק נשים – אחותו, אמו, הבת שלו. כשהוא נופל שיכור, האחים לא מצליחים להרים אותו, אבל האיש הקטן הזה – דוורה, הרופא שלו – הרים אותו".

ללא קרדיט

דפלשן צילם את הסרט במישיגן, עם צוות אמריקאי. "היינו רק שלושה צרפתים מתוך הצוות", הוא אמר. נוף השמורה של ג'ימי צולם במונטנה.

בסרט אנחנו רואים את חייו של ג'ימי בפלאשבק, כשהוא מספר עליהם לדוורה, ואת האופן שבו, אפילו כשהוא משתפר, רחוק מהבית, הוא אבוד, בסביבה לא מוכרת, בית חולים עם רופאים טובים ואחיות חייכניות. "הוא חולה והמטפל שלו קצת אבוד: הם מתפתחים יחד", אמר דפלשן.

ההשראה לסרט הגיעה מ"מציאות וחלום" (Reality and Dream), ספרו של דוורה על הטיפול שלו בג'יימס פיקרד, אינדיאני משבט שחורי הרגל שהוא פגש בטופיקה, קנזס. "יש משפט בספר שמדבר על כך שכדי שהפסיכואנליזה תעבוד, דרושה מספיק הזדהות רגשית", אמר דפלשן. "זהו סיפור של חברות, וזה אמנם נשמע מוזר, אבל כדי שפסיכואנליזה תעבוד, באמת צריכה להיות חברות אמיתית – כמעט ואין סרטים על חברות".

"בדרך כלל בסרטים, הפסיכואנליטיקאי יודע הכול", דפלשן הוסיף. "העדפתי להתמקד בדיוקנאות עצמיים של הדמויות, שני מסלולי חיים שנפגשים".

לדוורה היו חיי אהבה גדולים, ותשוקה להיסטוריה אמריקנית־אינדיאנית. האנליזה לא היתה עובדת בלי הגורמים האלה. "זה מסקרן", אמר דפלשן. "הוא היה יהודי מאירופה שרצה להיפטר מהזהות שלו ולהיקבר עם שבט האינדיאנים מוהאב, אבל הוא רוצה שהאמריקאי הילידי יהיה גאה בשורשיו. ומשמעותה של חירות היא להיות מזוהה עם השורשים שלך, לא?".

הקולנוען, שמגיע מצפון צרפת, התמקד פעמים רבות בחיי המשפחה הצרפתית, עם סרטים כמו "מלכה אחת ומספר מלכים" (Rois et Reine).

"כן, אני מאוד צרפתי", הוא אמר. "וחשבתי שרפואה חברתית היא סיפור צרפתי, פריבילגיה אירופית. אבל בסיפור הזה של מרפאה לטיפול במשוחררי מלחמה, בזכות הרפואה החברתית והמלחמה, מתקבלת סיטואציה מיוחדת, עם שתי דמויות ופסיכואנליזה מלאה. ב-1945 לא היה חסר דבר במרפאה בטופיקה, אבל הם לא חשבו על פסיכיאטריה, ו-65 אחוזים מהמשוחררים היו פגועי נפש".

הוא אמר שהוא התרגש לראות, דרך הסיפור של ג'ימי, את הסיפור של אמריקה ושל האופן שבו אנשים האמינו שהם יכולים לבנות מדינה יחד.

אחרי האנליזה, ג'ימי לא חזר לשמורה. "הוא הפך אמריקאי", אמר דפלשן. ודוורה סיים את עבודתם יחד במשפט התמציתי, "היתה לנו שיחה טובה הערב". "בוודאי היה מוזר לחיות בראש של מישהו כל כך הרבה זמן", אמר הבמאי.

מאנגלית: אורית איציק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו