זוכי פסטיבל הקולנוע בירושלים: סיכום

על אף תחושה מסוימת של השתלטות הצורה והסגנון על התוכן, הקולנוע הישראלי העכשווי הוא ישות יצירתית חיה, נושמת, רלוונטית ואף בועטת לעתים

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין

שבעה סרטים ישראלים עלילתיים ארוכים השתתפו השנה בתחרות שהתקיימה בפסטיבל הקולנוע ה-31 של ירושלים, שננעל הערב, ושניים מהם יצאו מהתחרות כמנצחים הגדולים: "גט, המשפט של ויויאן אמסלם" של רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ חלק עם "פרינסס", סרטה הראשון של טלי שלום עזר, את פרס הסרט הטוב ביותר. שני הסרטים זיכו גם את שחקניהם בפרסי המשחק: מנשה נוי המגלם את עורך דינה של ויויאן אמסלם במשפט הגירושים שלה בסרטם של רונית ושלומי אלקבץ זכה בפרס השחקן ושירה האס, המגלמת את הילדה בת ה-12 הניצבת במרכז עלילת "פרינסס" זכתה בפרס השחקנית. סרטה של שלום עזר זכה בשני פרסים נוספים: פרס הצילום הטוב ביותר שהוענק לראדק לאדצ'וק ופרס המוזיקה הטובה ביותר, שהוענק לישי אדר.

ארבעת שופטי התחרות – הם היו אמורים להיות חמישה, אך מבקר הקולנוע הצרפתי הוותיק והמוערך סרז' טוביאנה, שהיה אמור לעמוד בראשם ביטל את בואו – העניקו פרסים גם לשני סרטים נוספים בתחרות: "בורג" של שירה גפן זיכה את גפן בפרס התסריט הטוב ביותר ולנילי פלר את פרס העריכה הטובה ביותר. "עלים אדומים" של בזי גטה זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר (ובחירות שכאלה מעלות תמיד את התמיהה אם "פרינסס", אף הוא סרט ביכורים, היה לדעת השופטים אחד משני הסרטים הטובים ביותר שהשתתפו בתחרות, האם הוא לא היה סרט הביכורים הטוב ביותר)?

רונית ושלומי אלקבץ. פרס ראשון על "גט"צילום: אמיל סלמן

השופטים התעלמו משלושה סרטים שהשתתפו בתחרות: "בן זקן" של אפרת כורם, "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה ו"הגננת" של נדב לפיד. אינני נוהג להתווכח עם החלטותיו של צוות שופטים בפסטיבל, אך ההתעלמות מסרטו של לפיד, שהיה לדעתי הטוב בסרטי התחרות והוא אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר של העת האחרונה, בכל זאת מפתיעה אותי. לפחות פורום מבקרי הקולנוע בישראל, שאינני משתייך לו, עשה עבודה נכונה, והעניק ל"הגננת" את פרס הסרט הטוב ביותר. אינני נוהג להתווכח עם החלטותיו של צוות שופטים בפסטיבל, אך אינני יכול שלא לציין שמלבד ל"גט", שהוא יצירה שזכתה להערכתי, היו לי הסתייגויות ניכרות משלושת הסרטים הנוספים שזכו בפרסים – ובעיקר מ"פרינסס", שההתייפייפות שבה הוא עוסק בנושא רציני וכואב הרתיעה אותי והיומרה שמאפיינת אותו כיסתה על גרעין עלילתי צפוי ואמירה דלה.

בכללותה היתה זו השנה תחרות מכובדת. לא היה בה, כפי שכבר ציינתי בדיווח קודם, וכך קרה בשנים קודמות, אף לא סרט אחד שמקומו בתחרות לא היה ראוי לו. גם הסרטים הפחות טובים לטעמי שנכללו בתחרות היו ראויים להיות בה, כי הם ייצגו חשיבה קולנועית יצירתית מגוונת. הגיוון הנושאי והסגנוני אמנם אפיין את שבעת הסרטים בתחרות, כפי שהוא מאפיין את הקולנוע הישראלי בכללותו בשנים האחרונות, גם אם ממבט־על ניתן לומר שרבים מהסרטים עסקו במשפחות וביחסים בתוכן. הסרטים הטובים ביותר בתחרות, והם "הגננת" ו"גט", השכילו להעניק לסיפור הפרטי המוצג בהן נפח של דיוקן חברתי כולל, והם עשו זאת בצורה ייחודית ואף מורכבת, ואכזבתי מחלק מהסרטים הנוספים בפסטיבל, כגון "עלים אדומים" הצפוי מדי ו"בורג" המתחכם מדי לטעמי, נבעו מכישלונם לעשות זאת בצורה מספקת.

נטייה נוספת בה הבחנתי בסרטי התחרות, בעיקר בסרטים ראשונים כגון "בן זקן" ו"פרינסס", היא השתלטות הצורה והסגנון על התוכן, בשם איזושהי אמנותיות, כך שלפעמים הצורה והסגנון מסיטים את תשומת הלב מהנעשה בסצינות עצמן, ולא תמיד יש להם כיסוי יצירתי. עם זאת, תחרות הסרטים העלילתיים שהתקיימה השנה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, על שיאיה וסרטיה החלשים יותר, הוכיחה שוב עד כמה הקולנוע הישראלי העכשווי הוא ישות יצירתית חיה, נושמת, רלוונטית ואף בועטת לעתים, וזהו העיקר, כמובן.

טלי שלום עזר. פרס ראשון על "פרינסס"צילום: אמיל סלמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ