פסטיבל הקולנוע ירושלים: יש משהו כפוי ומאולץ בסרט "מות המשוררת"

"מות המשוררת" של דנה גולדברג ואפרת מישורי מספר על שתי נשים שפגישה מקרית איחדה ביניהן. למרות המשחק המיומן, היומרה והמלאכותיות הן בעוכריו

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

יומרה, מלאכותיות וחתירה מקרטעת לניסיוניות מאפיינות את "מות המשוררת", סרטן של דנה גולדברג ("אליס") ואפרת מישורי, שגם כתבה את התסריט. הסרט פתח ביום שישי את תחרות הקולנוע העלילתי הישראלי בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה–34.

"מות המשוררת"
סמירה סריה ויבגניה דודינה ב"מות המשוררת"צילום: אסי אורן ועירית שרביט

הסרט, שמצולם בשחור לבן, אולי כדי להבליט את מהותו המופשטת כהרהור על האקראיות והחמקמקות של הקיום האנושי, מספר על שתי נשים שפגישה מקרית ואירוע פטאלי מאחדים ביניהן. האחת היא לני (יבגניה דודינה), שהסרט מתאר את שגרת יומה, לפני אירוע המניע את עלילה. השנייה היא יסמין (סמירה סריה). לני, לפחות על פי שנכתב בקטלוג של הפסטיבל, אבל אין לכך כל עדות של ממש בסרט, אמורה להיות "חוקרת בעלת שם עולמי". יסמין היא אחות סיעודית בבית אבות. שתיהן משוררות שמעולם לא פירסמו את יצירתן, וזה כבר נוגע באחת המגרעות של הסרט — התייחסותו הרומנטית והשטחית לשירה כמקור להבעה של תסכול ומצוקה נשית.

סיפוריהן של שתי הנשים מוצגים בשני סגנונות שונים. יומה של לני מתואר בצורה מסורתית לכאורה, גם אם לא הרבה קורה בו, ומה שקורה בו לא מעניין במיוחד (היא הולכת למספרה; הולכת לחנות שבה הזמינה לעצמה חלוק לבן, שעדיין לא הגיע, ועוד). הצופים אמורים להבין שיום זה אמור להיות משמעותי בחייה של לני, שהיא מתכוונת לעשות בו משהו. אבל הסרט מתרפק כל כך על האניגמטיות שלו, שאף שבשלב מסוים מבינים מהו הפצע המניע את לני, למרות הופעתה המיומנת כתמיד של דודינה, דמות של ממש לא צומחת מאופן תיאור יומה. לגולדברג ומישורי יש גם נטייה לקטוע סצינות לפני שנדמה שהמוצג בהן נפתר. אף שזו אסטרטגיה נרטיבית לגיטימית, בסרט זה היא נדמית כמניירה שאינה תורמת דבר.

סיפורה של יסמין מוצג באופן שונה לחלוטין. היא נחקרת בתחנת משטרה בנוגע למעורבותה באירוע שקרה ערב קודם. לאורך כל החקירה, שתופסת נתח שווה בסרט לזה של סיפורה של לני, המצלמה מתעכבת על פניה בשוט סטטי אחיד ורק קולו של החוקר נשמע. סריה אף היא עושה עבודה מיומנת, אבל החקירה, המורכבת בעיקר מכך שהחוקר פוקד על יסמין לספר לו מה קרה, נהפכת בשלב די מוקדם למונוטונית וכופה על סריה לנקוט מחוות של משחק שנוטה למלודרמטיות מוחצנת לעתים.

איני יודע אם כל הסצינות בסרט בוצעו כפי שנכתבו בתסריט של מישורי, או שחלקן אולתרו. אבל סצינות רבות, כולל החקירה, נושאות אופי של אלתור, המעיד על הסכנה הטמונה בו, בין שהוא אמיתי או מדומה — הנטייה לחזרות מעייפות ולסתמיות. יש משהו כפוי ומאולץ בסרט, שמתגבר ככל שהוא מתקדם. האופן שבו גולדברג ומישורי מובילות אותו אל סופו, האניגמטי אף הוא, מעצים תחושה זו. היומרה של היצירה מלווה במידה של בוסריות.

ייתכן שהמפתח להבנת הסרט נעוץ בסצינה שבה לני מראה לראשונה לגבר שהיא מעריצה את קובץ השירים שהיא כתבה, וזה, שחולף על פני קובץ השירים במהירות מרשימה, מציין שחלק מהשירים כתובים כפרוזה וחלקם כשירה מסורתית בצורתה. ייתכן שגולדברג ומישורי, במעקבן הסגנוני השונה אחר סיפורן של שתי הנשים, ניסו לעשות מין סרט שכזה, המבקש לחקור את מהותן של הפרוזה והשירה במשמעותן הקולנועית, ולהציב אותן זו מול זו, עד שיתאחדו למהות פטאלית. אם אמנם זה היה ניסיונן, הוא אינו פועל, כפי שהסרט, בסופו של דבר, אינו פועל.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ