"המתים של יפו" הוא הסרט שרם לוי תמיד רצה ליצור

אחרי קריירה מפוארת של יצירה לטלוויזיה מגיע רם לוי אל הקולנוע. במרכז סרטו החדש זוג בורגני מיפו שאל ביתם מגיעים שלושה ילדים פלסטינים שנמלטו מהגדה. הסיפור נוגע ללב אך אינו סוחף דיו, וגם האלגוריה לא תמיד מצליחה להתרומם

נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
המתים של יפו
המתים של יפו צילום: יוסי מילוא
נתנאל שלומוביץ
נתנאל שלומוביץ
  • שם הסרט: המתים של יפו
  • במאי/ת: רם לוי
  • שנה: 2019
  • ז'אנר: דרמה
  • דירוג: 3 כוכבים

רק במדינה מוזרה כמו ישראל יכולה להתקיים קריירה קולנועית כמו זו של רם לוי. היוצר שהקדיש את חייו ליצירה פוליטית חתרנית, החל את דרכו ב"אני אחמד" שהציג לקהל הישראלי ב–1966 סרט דוקו ראשון שבמרכזו ערבי. "לחם" העלילתי נחשב לפני 33 שנה ובצדק לנקודת השיא של לוי, בזכות ייצוג חסר תקדים והאנשה של הפריפריה. והנה, מי שיצר עשרות סרטים עלילתיים ותיעודיים לטלוויזיה, על פני יותר מ–50 שנים, וזכה בפרס ישראל לתקשורת, מגיע רק עתה בגיל 79 עם סרט שנוצר למסך הגדול.

העלילה נעה על שני צירים שמקבילים ומתמזגים בהדרגה. ג'ורג' וריטה הם זוג לא צעיר ונטול ילדים שחי חיים שלווים ביפו. חייהם מתהפכים ברגע שצצים בביתם שלושה ילדים פלסטינים שנמלטו מהגדה המערבית, לאחר שאביהם נכלא ואמם מתה. בעוד ריטה שמחה על החיים החדשים בבית, ג'ורג' חושש שזה יהיה סופם. הרי הסתרת שוהים בלתי חוקיים עלולה להביא להתנגשות עם משטרת ישראל שנציגיה מסתובבים בשכונתם ללא הרף כמו עצם בגרון. במקביל, הסרט עוקב אחר במאי בריטי המגיח ליפו ומשתלט על רחובותיה כדי לצלם את סיפור האהבה של הוריו ששירתו במנדט הבריטי. התעקשותו ללהק את ג'ורג' לסרט ממזגת את שני הסיפורים לנרטיב אחד.

סרט זה הוא איחוד כוחות נוסף בין לוי למחזאי והסופר המנוח גלעד עברון, שכתב את התסריט ל"לחם" ולפני מותו גם את התסריט ל"המתים של יפו". בשיתוף הפעולה המחודש הם נוטים לסגנון תיאטרלי, הנשען על דמויות צבעוניות, דיאלוגים משויפים ושנונים, ולעתים הומוריסטיים, בשאיפה לבנות אלגוריה למציאות הפוליטית כפי שהם תופסים אותה. החיים הבורגניים שג'ורג' כל כך מתעקש לשמר מתנגשים עם החמלה והאהבה שמתפרצים מריטה הרואה בילדים את מה שהם: פליטים פלסטינים שאיש לא מתעניין בהם. ההתנגשות הזו היא בלב הקונפליקט שמספר את סיפורה של עיר הנמסרת מכובש לכובש.

בעוד האלגוריה לא תמיד מצליחה להתרומם אל יעדיה, כך גם החיבור אל הרובד הממשי מתקשה להתמצק לנרטיב אחיד וקוהרנטי. סיפורם של ג'ורג' וריטה מפצה על כך עם משחק מצוין של רובא בילאל־עספור ויוסף אבו־ורדה. לעומת זאת, קו העלילה של הבמאי ובתו השחקנית אינו אפקטיבי באותה מידה ואף לוקה בתחושה מלאכותית ומאולצת. זה אולי הפספוס המרכזי בסרט, לאור מאמציו של לוי לעסוק גם בדמות הקולנוען שמנכס סיפורים של אחרים עבור אמירתו האישית. ויכוח דרמטי בין הבמאי לבתו מבליט, גם אם בצורה מגושמת, את שאלתו המעניינת על האמן ועל האמת ההיסטורית.

עשור אחרי הסרט "עג'מי" של סכנדר קובטי וירון שני, העוסק אף הוא בדמותה של יפו וביחסיה לפלסטינים בצדו השני של הקו הירוק, קשה שלא להשוות את הסרט ל"המתים של יפו", שהוא מעין צעד קולנועי אחורה בזמן. "המתים של יפו" לא מביא עמו חידוש קולנועי והסיפור שבלבו נוגע ללב אך אינו סוחף דיו. בכל זאת, לוי מדגים היטב גם את כוחו של הניסיון של מי שסגנונו כבר התבשל והתפתח לאורך עשורים. שפתו הקולנועית מגובשת ועקבית. למעשה, "המתים של יפו" נראה כמו הסרט שלוי תמיד רצה ליצור, לולא היה תחת מגבלות טכניות ופוליטיות של יוצר בטלוויזיה ממסדית. ניתן רק לשער מה היה אפקט הסרט, אמנותית ופוליטית, על הצופים בשנות ה–80 וה–90.

"המתים של יפו". בימוי: רם לוי; תסריט: גלעד עברון, עלא חליחל; צילום: יורם מילוא; עריכה: נטע בראון; מוזיקה: רן בגנו; שחקנים: יוסף אבו־ורדה, רובא בילאל־עספור, ג'וני פיליפס, סלים דאו, מאיה פלאם

תגובות