"לפסיס" מציג בצורה מסעירה דיסטופיה על שלטון התאגידים

סרט הביכורים של נואה האטון מתאר מציאות מסויטת של משפחת פשע תאגידית, עם שכבה חדשה של מעמד מנוצל וגיבור מעמד הפועלים שמזכיר את טוני סופרנו בצעירותו

ניב הדס - צרובה
ניב הדס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דין אימפריאל ב"לפסיס". תצוגת משחק יוצאת דופן
ניב הדס - צרובה
ניב הדס

אם שואלים את נטפליקס — ואת מי בעצם יש לנו לשאול אם לא אותם — אחד הסרטים הכי פופולריים ב–2020 הוא "התפשטות" של סטיבן סודרברג, שיצא במקור ב–2011, וחזה־ניבא־דמיין את חוסר האונים של האנושות אל מול התפרצות מגפה גלובלית. לא שסודרברג הוא נוסטרדמוס בן זמננו, ספק אם הוא מרים בנימיני, אבל האופן שבו "התפשטות" טיפל בקריסה המוחלטת של החיים המודרניים, כולל פשיטת הרגל המוסרית, הפכה אותו באיחור של תשע שנים מיצירה ספוקלטיבית מטרידה, למסמך כמעט תיעודי.

גם ב"לפסיס" של נואה האטון, בנם של אייקוני האייטיז טימותי האטון ("אנשים פשוטים", "הבז ואיש השלג") ודברה וינגר ("קצין וג'נטלמן"), יש ממד נבואי. בסרטו העלילתי הראשון באורך מלא של של הבמאי האמריקאי, שמוקרן כעת במסגרת המקוונת של פסטיבל ירושלים, משתוללת מגפה מסתורית שגורמת לנדבקים בה לסבול מעייפות כרונית. וכמו ב"התפשטות", גם אותה יש מי שמתכוון לנצל כדי לדפוק קופה על חשבון הציבור ההיסטרי.

בכלל, יש כאן לא מעט קווי דמיון לסודרברג, ובעיקר להיותו צוות שלם שמגולם באדם אחד: האטון ביים, כתב, צילם וערך את הסרט הזה בעצמו (ואם כבר סודרברג, אז שווה לבדוק את סרטו החדש Let Them All Talk, בכיכובה של מריל סטריפ. עדיין לא ידוע איפה יופץ בישראל). וכמו אצל סודרברג, שסרט הביכורים שלו "סקס, שקרים ווידיאוטייפ" זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, הוביל לאחת הקריירות הפוריות שידע במאי הוליוודי (35 סרטים וסדרות ב–31 שנות יצירה), ועל הדרך הוליד אינספור פרפרזות עבריות בלתי נסלחות (זוכרים את פסטיבל "ג'אז, סרטים ווידיאוטייפ"?) — גם האטון עושה רושם כמי שנמצא בדרך לעשייה מרובה, מרובת התנסויות ובטווח ז'אנרי רחב (סרט תיעודי שלו על פרויקט מיפוי המוח האנושי ייצא בחודש הבא).

"לפסיס" הוא סרט לו־פיי סיי־פיי. אף שיש בו מוטיבים מהמדע הבדיוני, הם בעיקר פילוסופיים־הגותיים, ולא מהסוג שדורש תקצוב גבוה לתפאורה, אביזרים ואפקטים מיוחדים. הוא מתקיים במציאות מקבילה לזו שלנו, שבה השליטה האבסולוטית של תאגידים בכלכלה העולמית, והמעבר לכוח עבודה רובוטי שמייתר את זה האנושי — יצרו שכבה חדשה של מעמד נמוך ומנוצל; עובדי קבלן משועבדים, שתפקידם להניח כבלים עבור מחשבי קוונטים, שייתרו אותם בעתיד.

ריי (דין אימפריאל, שזה לו תפקיד קולנועי ראשון אף שהוא כבר בן 42), הוא עבריין־צעצוע ניו יורקי שכדי לממן את הטיפולים של אחיו החולה באותו נגיף מסתורי, נאלץ להתחיל לעבוד בהנחת כבלים. אלא שכבר ביום הראשון לעבודה הוא מגלה — דרך עובדים כמותו שמתנכרים אליו — שהציוד שניתן לו לצרכי עבודה על ידי חברת הכבלים היה שייך בעבר לטיפוס מפוקפק, ששם המשתמש שלו — ניחשתם נכון, "לפסיס" — מעורר סלידה בכל מי שנקרה בדרכו. אחת מהם היא אנה (מדלין וייז, "קראשינג"), מניחת כבלים עתירת ניסיון ומקושרת שמבקשת להפיל את בניין־העל, ומצליחה לראות את ריי מבעד לשם המשתמש שניתן לו.

האטון מצליח לברוא ולעצב ב"לפסיס" עולם עם חוקים פנימיים שמנהלים יחסי גומלין עם המציאות שלנו. מלבד הקורונה המובנת מאליה, את חברת הנחת הכבלים אפשר להקביל לאמזון, אפל, אובר ושאר קונגלומרטים עם סטנדרטים הומניים אפלים שלא מעניקים לעובדיהם זכויות בסיסיות.

רק שבעולם הזה זה לא היה עובד אלמלא מי שמניע אותו הוא אימפריאל, באחת מתצוגות המשחק המרשימות של השנה. האטון טוען שליהק אותו כי יש בו איכויות של גנגסטר מסרט בשנות ה–70. לדעתי (והאטון הסכים איתי כשראיינתי אותו), הוא מזכיר דווקא את ג'יימס גנדולפיני בעונות הראשונות של "הסופרנוס". השיער, הבגדים, המחוות והדיבור — כולל המשפט הסופרנואי There he is — נמצאים שם, וטוענים את "לפסיס" ברובד נוסף. באקלים כלכלי מתפורר, אפילו המאפיונר הכי מסוכן הופך לעובד קבלן.

"לפסיס". בימוי ותסריט: נואה האטון. 104 דקות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ