מה פשר האובססיה של הקולנוע הישראלי עם המוות?

כמות מפתיעה של סצינות מתוך הקולנוע הישראלי לדורותיו מתארות את המתרחש בבתי קברות. מה זה אומר עלינו? הצעה מקאברית לדוקטורנטים לקולנוע

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

הצעה לדוקטורנטים לקולנוע: לספור את מספר הסצינות המתרחשות בבתי קברות בקולנוע הישראלי מאז ראשיתו, ואת מספר הלוויות שנראו בו. עבודת מחקר מקאברית זו תגלה, כך אני בטוח – למרות שלא עשיתי מחקר זה בעצמי; הייתי עושה אותו לו היו לי הזמן והמשאבים – שאין עוד קולנוע בעולם שבסרטיו נראה מספר כה גדול של לוויות וסצינות כה רבות התרחשו בבתי קברות. אני מתאר לעצמי שכל אחד מקוראי שורות אלה, שעקב אחר הקולנוע הישראלי, ולא משנה מאיזה שלב בהתפתחותו, יכול מיד להיזכר בכמה וכמה סרטים שבהם הוצגו סצינות שכאלה. יש אפילו סרטים שבהם הוצגה יותר מלוויה אחת; ב"ערבים רוקדים" של ערן ריקליס, למשל, שמוקרן כעת בישראל, מוצגות שתיים ובימים אלה מוקרנים בישראל גם "מיתה טובה" של טל גרניט ושרון מימון ו"לוויה בצהריים" של אדם סנדרסון, שדי בשמותיהם כדי לרמוז על מה שיש בהם. ברשימה זו, אגב, אני מתייחס לנוכחותם של בתי קברות ולוויות בסרטים ישראלים עלילתיים בלבד, אך הופקו בישראל גם סרטים תיעודיים רבים שכוללים לפחות ביקור אחד בבית קברות, בארץ או בחו"ל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ