מה פשר האובססיה הבלתי נגמרת של הקולנוע למלך ארתור?

המיתוס של ארתור וקאמלוט שימש בסיס לכמות עצומה של יצירות קולנועיות מכל ז'אנר אפשרי. עם צאת סרטו החדש של גאי ריצ'י, מתבהר הקשר בין האובססיה לארתור לבין הדמוקרטיה המקרטעת של ימינו

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

"Ask ev'ry person if he's heard the story/ And tell it strong and clear if he has not/ That once there was a fleeting wisp of glory/ Called Camelot. / Don't let it be forgot/ That once there was a spot/ For one brief shining moment that was known/ As Camelot"

לאחרונה שמענו את מלות השיר הזה, כשהן מושרות על ידי ריצ'רד ברטון, בסצינה ב"ג'קי", סרטו של הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין, שבה אלמנתו של הנשיא שנרצח ימים מועטים קודם לכן מאזינה לתקליט שהנציח את שיריו של המחזמר "קמלוט", שעלה בברודוויי ב-1960, השנה שבה קנדי נבחר לנשיא. בראיון הראשון שערכה ג'קלין קנדי אחרי רצח בעלה והלוויה הראוותנית שנערכה לו, היא ציינה עד כמה בעלה אהב את המחזמר, שנכתב על ידי אלן ג' לרנר ולחניו על ידי פרדריק לואו (השניים חיברו קודם לכן את פזמוני המחזמר "גבירתי הנאווה") ובמיוחד את מלות השיר הזה, שמושמע במחזמר פעמיים, בתחילתו בנימה אופטימית, ובסופו – ואלה המלים המצוטטות כאן – בנימה מלנכולית. אזכורה של קנדי את המחזמר בראיון העמיק את המיתוס של הנשיא קנדי בכך שהוא חיבר את דמותו עם זו של המלך ארתור; ואמנם, בתודעה ובזיכרון של אמריקה, כהונתו הקצרה של קנדי עדיין קשורה בעבותות מיתיים לזו של קמלוט, חצרו האגדית של המלך, שהמיתוס שלו ממוקם בשלהי המאה החמישית ותחילת המאה השישית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ