אורי קליין
אורי קליין
הניצוץ
מתוך "הניצוץ". סרט שכולו סוד, המאלץ את הצופים לפענח אותוצילום: באדיבות yes / Warner Brothers
אורי קליין
אורי קליין

השבוע עולה לאקרנים בישראל, באמריקה ובמדינות רבות נוספות הסרט "דוקטור סליפ", שביים מייק פלאנאגן על פי ספרו של סטיבן קינג. הספר, שיצא לאור ב-2013, הוא ספר המשך ל"הניצוץ", אחד מספריו המוקדמים ביותר של קינג, שיצא לאור ב-1977 והיה ב-1980 לסרט בבימויו של סטנלי קובריק. עדיין לא צפיתי בסרט החדש, שבו יואן מקגרגור מגלם את דני טוראנס, הילד מ"הניצוץ", בבגרותו המסויטת, אולם עצם קיומו של סרט ההמשך העצים אף יותר את העניין בסרטו של קובריק, שלא פג מאז שיצא לאקרנים לפני 39 שנים.

באוגוסט 2014, במסגרת מדור זה, סקרתי כמה מהמקרים במהלך עבודתי כמבקר קולנוע שבהם, במשך הזמן, דעתי על סרטים מסוימים השתנתה לטובה באופן קיצוני. אחד מאלה שבהם התמקדתי באותו טור היה "הניצוץ" של קובריק. כש"הניצוץ" יצא לאקרנים הייתי מבקר הקולנוע של העיתון "דבר", ובמוסף של העיתון, "דבר השבוע", פירסמתי ביקורת נרחבת על הסרט שבה קטלתי אותו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי ב-146 דקותיו של "הניצוץ", באחד מאותם אולמות הקרנה קטנים ומעופשים שהיו אז בתל אביב ונועדו להקרנות לעיתונאים. ישבתי מצומרר כולי, ובאיזשהו רובד ילדותי למדי, יש להודות, לא הבנתי למה קובריק עושה לי את זה ועוד במיומנות טכנולוגית כה מרשימה. "הניצוץ" היה הסרט הראשון שעשה שימוש נרחב במצלמת הסטדיקם; למרות הצמרמורת שאחזה בי בצפייה הראשונה בו, שלוותה אפילו בציפייה שייגמר כבר, לא יכולתי שלא להעריך את תנועות המצלמה הארוכות שגדשו אותו – אך אלה נדמו לי אז כתחבולות שנועדו להרשים בלבד והצטברו בתודעתי למה שנדמה היה לי אז כשאר המניפולציות שקובריק מפעיל לשם יצירתה של אימה קלה.

כיום, ובעקבות צפיות נוספות רבות ב"הניצוץ", הייתי ממקם אותו בצמרת סרטי האימה הטובים ביותר שהופקו במחצית השנייה של המאה הקודמת (כלומר, מבלי להתחשב באלה שהופקו בגרמניה בשנות ה-20 ובהוליווד בשנות ה-30), יחד עם "פלישת חוטפי הגופות" של דון סיגל מ-1956 ו"הציפורים" של אלפרד היצ'קוק מ-1963 (אגב, ב-1997 הופקה מיני סדרה טלוויזיונית של שלושה פרקים על פי ספרו של קינג. קינג עצמו אהד אותה יותר מאשר את סרטו של קובריק, שלו התנגד בגלל השינויים שקובריק עשה בעלילת הספר).

ייתכן שחלק מההסתייגות שעורר בי "הניצוץ" נבע מכך שהוא יצא לאקרנים שעה שגל של סרטי אימה, שאף הניבו סדרות, הציף את הקולנוע האמריקאי. ב-1978 עלה לאקרנים הסרט הראשון בסדרת "ליל המסכות", ובאותה שנה כמו "הניצוץ", הסרט הראשון בסדרת "יום שישי ה-13", ועייפתי מסרטי אימה. כשכתבתי לראשונה על "הניצוץ" לא הייתי לבד בקטילתי. הסרט התקבל בהסתייגות ביקורתית כמעט גורפת ורבים ממבקריו ביקשו להבין מה הניע את יוצרם של "שבילי תהילה", "ד"ר סטריינגלאב", "2001, אודיסאה בחלל", "התפוז המכאני" ו"בארי לינדון" ליצור את "הניצוץ", שכצפוי אצל קובריק, ההכנות לו וצילומיו נמשכו זמן רב (הרבה סצינות בו צולמו כמה עשרות פעמים). האם הוא הונע על ידי הרצון ליצור סרט מסחרי יותר מקודמיו, שמתבסס על מה שנחשב בזמנו עדיין לפאלפ פיקשן, כלומר, לספרות זולה? ואגב, זו לא היתה הפעם הראשונה שקובריק פנה אל הספרות הזולה. סרטו השלישי מ-1956, סרט השוד המשובח "ההרג", התבסס על ספר מאת ליונל ווייט ובכתיבת התסריט נעזר קובריק בג'ים תומפסון, שנחשב לאחד מגדולי מחברי הפאלפ פיקשן.

המהפך שחל ביחס הביקורתי לסרטו של קובריק, שאני שותף לו, מייצג תופעה ייחודית בתולדות הקולנוע, הנוגעת במה שמכונה בחקר התרבות Reception Theory, תיאוריית ההתקבלות. המקרה של "הניצוץ" אינו זהה לזה של סרט כמו "מופע הקולנוע של רוקי", שנקטל על ידי הביקורת בצאתו לאקרנים והיה לסרט פולחן. אם התפתח פולחן סביב "הניצוץ", הרי הוא שונה בהרבה מזה שמתהווה, בין השאר, סביב סרטים שהם כה גרועים עד שהם מהנים. תיאוריית ההתקבלות טוענת, בין השאר, שמשמעותו של טקסט, במקרה שלנו סרט, מתהווה במהלך הקשר שנוצר בינו לבין הצורכים אותו, במקרה שלנו הצופים. היא הולמת במיוחד את היחס ל"הניצוץ", שיותר מכל, שאלת משמעותו היא שהעסיקה את החוקרים אותו במשך 39 השנים האחרונות: תיאורטיקאים, מבקרי קולנוע והמכורים לסרט.

"הניצוץ" של קובריק כולו סוד, כולו תעלומה, שמגיעים לשיאם בשוט האחרון שלו, שבו תנועת מצלמה ארוכה מנווטת אותנו אל תצלום מ-1921 שתלוי על קיר בבית המלון בעל השם הטעון "אוברלוק", כלומר, לא לראות, להתעלם; במרכזו נראית דמותו של ג'ק טוראנס, האב הרצחני שאותו גילם בסרט ג'ק ניקולסון בחדווה זדונית. כיצד זה שבני משפחת טוראנס, ג'ק, אשתו וונדי (שלי דובאל) ובנם הקטן דני (דני לויד, שהופיע רק בעוד סרט טלוויזיה אחד, הפך לפרופסור למדעים וכעת מופיע כניצב ב"דוקטור סליפ"), שבילו חודשי חורף מושלגים ארוכים בבית המלון ושוטטו בו ללא הפסק, מעולם לא ראו תצלום זה ורק הצופים זוכים לראותו? ומה תצלום זה אומר בעצם?

קובריק יצר סרט שתובע מאיתנו לפענח אותו, אחרת לא נמצא שלווה. דרישה זו, שממד מטאפיזי נלווה לה, יוצרת אימה רבה אף יותר מזו שהסרט עצמו מתעד. אימה קיומית זו היא שהופכת את "הניצוץ" ליצירה שנדמה שהיא כופה את עצמה עלינו, והיא זו שדחפה רבים לחקור אותו עוד ועוד, כאילו היה מפה שסימני הדרך חבויים בה וחובה לחשוף אותם. ב-2012 יצר רודני אשר סרט תיעודי ושמו "חדר 237" (זהו מספרו של החדר בבית המלון שבו מתרכזת חלק מהאימה ש"הניצוץ" מניב), המורכב כולו מקטעים מסרטו של קובריק ומסרטים נוספים שלו. הוא מלווה בפסקול בקולם של ארבעה גברים ושתי נשים, שיחסם ל"הניצוץ" גובל בפנאטיות והם מציגים את פרשנותם לסרט. אחד טוען שהוא עוסק בפשעים שאמריקה ביצעה באינדיאנים – בית המלון נבנה על מה שהיה בית קברות אינדיאני; אחר טוען שבסרט מודה קובריק שהוא זה שביים את הנחיתה על הירח של אפולו 11, שלא התקיימה מעולם; ושלישי טוען ש"הניצוץ" עוסק בשואה בכלל, נושא שאמנם העסיק את קובריק, ששאף ליצור סרט על השואה אך לא מצא דרך איך. פרשנות פשוטה יותר לכאורה טוענת ש"הניצוץ" עוסק בפשעיה של אמריקה בכל הזמנים, ואחרת, ישירה אף יותר, מציגה אותו כחוקר את תופעת האלימות במשפחה.

תעלומות קיומיות אינן זרות לקובריק, ומספר המחקרים שנכתבו על "הניצוץ" מאז שיצא לאקרנים והמאמרים שפורסמו על אודותיו משתווה כנראה למספר המחקרים והמאמרים שניסו לפענח את משמעויותיו של "2001, אודיסאה בחלל". תעלומות אלה מעניקות לסרטים הללו את הנפח שמצמיד אותנו אליהם, בין שאנו צופים בהם שוב ושוב ובין שאנו מעלים אותם בזיכרון.

"הניצוץ" נדמה לי כסרט פעור פה בצעקה כמו בציורו של אדוארד מונק, והצעקה מופנית כלפי החלל שבו אנו נתונים, בשאיפה להתגבר על האימה שטמונה בקיום האנושי ולמצוא בו חיי נצח.

סטנלי קובריק (שגם טיפל תמיד ביחסי הציבור של יצירותיו, עד לסרטו האחרון "עיניים עצומות לרווחה", שיצא לאקרנים אחרי מותו ואולי אפילו לא הושלם לשביעות רצונו) הכריז לפני צאתו לאקרנים של "הניצוץ" שהוא יצר את סרט האימה המפחיד ביותר בכל הזמנים. הכרזה זו אולי פגעה ב"הניצוץ" מבחינה ביקורתית כשיצא לאקרנים, מכיוון שהיו מבקרים שטענו שהכרזתו של קובריק היתה הגזמה מוחלטת; אולם כל צפייה נוספת בסרט שחושפת עוד ועוד את עיסוקו באימה קיומית מוכיחה שקובריק צדק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ