"הרשות החמישית": לא רק ויקיליקס בצרות, גם הקולנוע האמריקאי


"הרשות החמישית" אינו מחלץ את הסיפור של ויקיליקס וג'וליאן אסאנג' מתחום הדיון המוסרי, שהאמריקאים כה אוהבים, לעיסוק במאבקים בין מוקדי כוח כלכליים ופוליטיים

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורי קליין
אורי קליין

יותר מאשר סרט שמציג את סיפורו של ויקיליקס, האתר שחשף יותר ממיליון מסמכים מסווגים, וחוקר את דמותו האניגמטית של מייסדו, ג'וליאן אסאנג', מעיד "הרשות החמישית" על הקושי העומד בפני הקולנוע: בקצב שבו העולם משתנה הוא כבר מדיום בא בימים, בעיקר לעומת מתחרהו מהיר-ההתפתחות, האינטרנט.

את "הרשות החמישית" ביים ביל קונדון, ששני סרטיו הבולטים ביותר עד כה אף הן עסקו בדמויות אמיתיות (אם כי לא עכשוויות). "אלים ומפלצות" מ-1998 הציג את סיפורו של במאי הקולנוע ג'יימס וייל, שביים בין השאר את "פרנקנשטיין". "קינסי" מ-2004 תיאר את חייו של חוקר המיניות הנודע. בנוסף להם גם ביים קונדון ב-2006 את הגרסה הקולנועית של המחזמר "נערות החלומות", שנטען כי סיפורו התבסס על זה של להקת ה"סופרימס". להצלחתו הקופתית הגדולה ביותר זכה קונדון כשביים בראשית העשור את שני חלקי הפרק שנעל את סדרת "דמדומים".ב"אלים ומפלצות" וב"קינסי" הצליח קונדון לעצב דמויות שלמות מסך המרכיבים הסותרים לעתים שהרכיבו את גיבורי הסרטים האלה, ואף עלה בידו לשוות להם נפח מעט טרגי. ב"הרשות החמישית" האתגר העומד בפניו מורכב יותר, מכיוון שהוא עוסק בדמות צעירה עדיין – אסאנג' כיום בן 42 – שסיפורה רחוק מלהסתיים. לאורך כל "הרשות החמישית" ניכר רצונו של קונדון, בעזרת התסריטאי ג'וש סינגר, להבליט את מהותו האקסצנטרית של אסאנג' (בגילומו של בנדיקט קאמברבטץ') ואת מכלול הניגודים המאפיינים אותו - להט אידיאולוגי, אומץ, פרנויה, אנוכיות, פגיעות ועוד; אלא שמרכיבי אישיות אלה אינם משתלבים ביעילות ומוצגים כקטלוג של תכונות שהסרט משוטט ביניהן והן אינן מצטברות לדמות בעלת נפח.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ