האהבה הווירטואלית של הסרט "היא"

"היא", סרטו של ספייק ג'ונז, מצליח לשים את האצבע על הדופק הרגשי והקיומי של זמננו, דרך סיפור יחסיו של גבר בודד עם מערכת הפעלה ממוחשבת בעלת קול נשי מזמין

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

יש משהו מתעתע ב"היא", סרטו של הבמאי ספייק ג'ונז, ואותה תחושה של תעתוע דווקא משתלבת בו היטב. גם בזמן הצפייה בסרט וגם אחריה חשים בערפול שמתקיים בו בין המורכב לפשטני, בין הבוגר לילדותי ובין אותם רגעים שבהם הוא מגיע למיצוי רעיוני וסגנוני מלא יופי לבין אלה שבהם נדמה כי הוא מחליק מיעדו לעבר מידה של סתמיות. מזמן לא צפיתי בסרט שתגובותי אליו נעו בקיצוניות כה עזה מקוטב לקוטב, מבלי שאאבד לרגע את הערכתי אליו. אותה תנועה שסרטו של ג'ונז כפה עלי ייצגה בשבילי את העיקר בסרט, שאינו העיסוק בשאלות מהי אהבה ומהי מציאות – נושאים שיחישו בוודאי סטודנטים רבים לקולנוע אל המחשב כדי לכתוב עליו (ויש לי תמיד רתיעה מסוימת מסרטים שכמעט כתוב עליהם: "מיועדים לעבודה סמינריונית"); העיקר בעיני הוא השיקוף הממשי והמופשט כאחד שמציע הסרט לתודעה הקיומית של הרגע שבו אנו מצויים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ