שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"זינוק בעלייה": להיות בינוני זה לפעמים הכי גרוע

"זינוק בעלייה" של אורן שטרן, על משפחה מפוצלת, נמצא במקום הכי פחות מעניין בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי: באמצע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

את איתי טיראן ראיתי בתיאטרון רק פעם אחת, ב"קברט", הצגה שבה גילם בצורה מרשימה את תפקיד המנחה. ביקורי הנדירים בתיאטרון אינם נובעים מסיבות אידיאולוגיות, אני אוהב תיאטרון, אלא ממחסור בערבים פנויים מתוקף עבודתי, אך מקריאה במאמריהם של עמיתי מיכאל הנדלזלץ ושל מבקרי תיאטרון נוספים אני מבין שטיראן הוא שחקן תיאטרון שופע כישרון, תעוזה וכריזמה. בסרטים שבהם ראיתי אותו - פרט אולי לסרטו הראשון, "מחילות" של אודי אלוני - לא הצליחו איכויות אלה לעבור. בהופעותיו הקולנועיות בסרטים כגון "החוב", "לבנון" וכעת "זינוק בעלייה" - סרטו העלילתי הארוך הראשון של אורן שטרן שעלה השבוע לאקרנים בישראל - יש משהו חיוור, נעדר נוכחות בעלת נפח. האם איתי טיראן הוא אחד מאותם שחקנים טובים שזקוקים למגע הישיר עם הקהל המגיב כדי שכישרונם ואישיותם יפרצו ואלה דוהים מול מצלמה? כמו לורנס אוליבייה, לדוגמה, שמי שראו את הופעותיו בתיאטרון אומרים כי אין להשוות את עוצמתן אפילו להופעותיו הקולנועיות הטובות ביותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ