ההחמצה של הסרט "לוויה בצהריים"

לא פשוט להעביר ספר מינימליסטי וקודר כמו "לוויה בצהריים" לבד הקולנוע. אדם סנדרסון ניסה לעשות זאת בתבונה ובכישרון, אבל המשימה כנראה קשה מדי

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

אחרי שראיתי לראשונה את "לוויה בצהריים", סרטו של אדם סנדרסון שמבוסס על ספרו של ישעיהו קורן, כאשר הוקרן בסוכות 2013 בפסטיבל הסרטים של חיפה, קראתי שוב את ספרו של קורן ולקראת צאתו של הסרט לאקרנים בישראל צפיתי בו שוב. באופן פרדוקסלי, הקריאה השנייה בספר חידדה אצלי את חולשותיו של הסרט, אבל הצפייה השנייה בסרט דווקא גרמה לי להכיר במעלותיו. כמעט מיותר מצדי לציין פעם נוספת שסרט המבוסס על ספר אמור להיות יצירה העומדת בזכות עצמה, וגם שאדפטציה טובה של ספר חייבת שלא להיות אילוסטרציה של אותו ספר, אלא יצירה "הכותבת" אותו שוב באמצעי המבע הקולנועי. "לוויה בצהריים" הוא סרט שעומד בשני הקריטריונים האלה: הוא יצירה קולנועית שעומדת בזכות עצמה, בזכות הניסיון לא לאייר את מקורו הספרותי אלא לברוא אותו מחדש באמצעים קולנועיים. הבעיה עם הסרט היא האופן שבו הוא מממש יעד זה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ