"סיפור מהחיים" מוכיח שהקולנוע הצרפתי עדיין לא למד להתמודד עם זיכרון השואה

"סיפור מהחיים" מגולל את קורותיהם של בני מהגרים בפריז של היום, שלומדים על גורלם של היהודים במלחמת העולם השנייה

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

צריך להעריך את הפשטות, הישירות, חוסר היומרה והפומפוזיות והשימוש המאופק לרוב בסנטימנטליות שמאפיינים את "סיפור מהחיים", סרטה של הבמאית הצרפתייה מארי־קאסטיל מנסיון־שאר, שמבוסס על סיפור אמיתי הנוגע בזיכרון השואה; ובה בעת קשה שלא להביע צער שאיכויות אלה לא הניבו יצירה קולנועית טובה יותר.

בצרפת מתקיימת זה כמה עשורים תחרות בין בתי ספר תיכוניים על עבודות העוסקות במחתרת האנטי־גרמנית ובגירוש היהודים. מאדאם גגן (אריאן אסקאריד) היא מורה בבית ספר על שמו של לאון בלום, ראש הממשלה היהודי של צרפת, השוכן באחד מפרברי פריז ורוב תלמידיו הם בנים של מהגרים, רבים מהם מוסלמים. היא מחליטה להכניס את הכיתה שהיא מחנכת לתחרות, אף על פי שכיתתה נחשבת לנחשלת, ולתלמידיה אין שום ידע על מה שאירע בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה וגם לא קשר רגשי לגורל היהודים בה. כמה מהתלמידים שיש להם כן איזשהו ידע מוקדם בנושא ומתמצאים במה שקורה בעולם סביבם מתנגדים ליוזמה של מורתם בגלל הזדהותם עם הפלסטינים. מאדאם גגן, שהיא מורה בעלת שליחות וחן, מאפשרת לתלמידיה לבחור אם להשתתף בתחרות, ואמנם, אחד התלמידים, שהתאסלם לא מכבר, מחליט להימנע מכך.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ