"הלהקה האחרונה בלבנון" היא הקומדיה הצבאית האנרכיסטית ביותר שנעשתה פה

יש בו ראשוניות ורישול, הקצב מקרטע לעתים קרובות והחמור מכל - הוא אינו מצחיק דיו. אז למה בכל זאת כדאי לצפות בסרט "הלהקה האחרונה בלבנון"

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

"הלהקה האחרונה בלבנון" שביימו איציק קריחלי (שגם כתב אותה לצד אורי הלוי) ובן בכר היא הקומדיה הצבאית האנרכיסטית ביותר שהופקה אי פעם בישראל. אין בה החום האנושי והתום שאיפיינו את "גבעת חלפון אינה עונה" שביים אסי דיין לפני 40 שנה והציב יסודות אבסורדיים על גבול הסוריאליזם.

בלי להתייחס לעצמו בחשיבות יתרה כנושא בשורה חתרנית בנוף החברתי והתרבותי הישראלי, "הלהקה האחרונה בלבנון" מציג את ההוויה הצבאית כאכולה בטיפשות ושחיתות, בלי שיתגלה בה אף לא שמץ של הרואיות וייסורים, שאיפיין את מרבית סרטי הצבא המקומיים שקדמו לו, במיוחד אלה שהתרחשו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ובסופה. שלא כמו "אפס ביחסי אנוש", הקומדיה הצבאית שקדמה לו ואף היא תיארה את ההוויה הצבאית באור לא מחמיא, ל"הלהקה האחרונה בלבנון" אין צד אפל וקודר. קריחלי, בכר והלוי ארגו קומדיית מצבים הזויה על רקע יציאתה של ישראל מלבנון במאי 2000. גיבוריה אמנם חווים סכנות ופחד, אבל מהמורות אלה הן חלק מהמארג הקומי הכולל של הסרט ואינן מציבות לו אלטרנטיבה. הם אינם יורים ובוכים, אלא לכודים בסיטואציה המטורללת בעליל שיוצרי הסרט בראו להם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ