"להציל את נטע": רגעים יפים של בנאליות יומיומית

ניר ברגמן נטש את הקורקטיות המיינסטרימית המייגעת שאיפיינה את עבודותיו הקודמות. "להציל את נטע", סרטו החדש, ראוי לצפייה אבל לא מצליח לממש את הכוונות המעניינות שמניעות אותו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

צפיתי לראשונה ב"להציל את נטע", סרטו של הבמאי ניר ברגמן, בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשנה שעברה. כתבתי אז שתידרש לי צפייה נוספת כדי לאמוד אותו כהלכה, כי הוא בה בעת הפתיע אותי והותיר אותי מעט תמה בנוגע ליעדיו ואופן מימושם. באותה ביקורת ציינתי גם שלמרות תהיות אלה, הוא עניין אותי יותר מסרטיו הקודמים של ברגמן, למרות החיבה שלי לסרטו הראשון "כנפיים שבורות" (אך פחות לסרטיו הבאים, "הדקדוק הפנימי" ו"יונה"). עניין זה נבע מהתחושה שבסרט זה העז ברגמן לנטוש את הקורקטיות המיינסטרימית המייגעת מעט שאיפיינה את סרטיו הקודמים וללכת אל עבר הניסיוני כמעט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ