"מאהב כפול" הוא מותחן שלא יותיר את שוחרי הקולנוע אדישים

"מאהב כפול", סרטו החדש של פרנסואה אוזון, מתרפק יתר על המידה על היבטיו הפרוורטיים ומעורר אי נוחות. למרות זאת גם הוא מעיד על שליטתו של הבמאי באמצעי המבע של אמנותו

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

הסדר שבו במאי בעל מגע וחותם אישיים מביים את סרטיו הוא בעל חשיבות. הוא יוצר לעתים מהות דיאלקטית של תיזה וניגודה, במיוחד אם הסרטים העוקבים שונים מאוד זה מזה. כאלה הם אכן שני סרטיו האחרונים של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון, "פרנץ" מ-2016, שצולם בשחור־לבן ועלילתו מתרחשת אחרי מלחמת העולם הראשונה, ו"מאהב כפול", סרטו החדש העולה השבוע לאקרנים בארץ, שהוא מותחן המתרחש כיום בפריז, המוצגת כאתר נוצץ ואלגנטי. אלא שאנו בישראל רואים שני סרטים אלה בסדר הלא נכון – "פרנץ" יוקרן בארץ בזמן הקרוב – ומכאן הקושי הכפול שלי לדון ב"מאהב כפול": לא זו בלבד שזהו מותחן, ולפיכך עלי לחוג מסביב לנושאים שבהם הוא עוסק כדי לחשוף מעט ככל האפשר מפרטי עלילתו, אלא שגם צפיתי בו במין חלל יצירתי, הנובע מהעובדה שעדיין לא צפיתי בקודמו. יתרה מכך, למרות שרבים מסרטיו של אוזון, בהם "מתחת לחול", "שמונה נשים", "בריכת שחייה", "הזמן שנשאר" ו"בתוך הבית", הופצו בישראל, "החברה החדשה", סרטו מ-2014 שהתבסס על ספר מאת סופרת המתח הבריטית רות רנדל, לא הגיע כלל למחוזותינו הקולנועיים (אך שודר כמה פעמים ב"יס", ואני ממליץ לצפות בו, גם משום שיש חיבור בינו לבין סרטו החדש של אוזון).

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ