"הפרה ז'קלין": לגעות מצחוק בלי לחשוב יותר מדי

"הפרה ז'קלין" הוא סרט שטותניקי, אבל אני מעדיף אותו על פני אותן קומדיות צרפתיות שמתיימרות לספק חוויה בידורית סוחפת וכושלות בכך

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

יש סרטים שחוסר התחכום המופגן שלהם נהפך לתחכום בזכות עצמו המעורר אהדה. כזה הוא "הפרה ז'קלין", סרטו של הבמאי הצרפתי מוחמד חמידי. זהו מוצר קולנועי עממי אמנם, אבל סימפטי ושופע טוב לב. בזמן הצפייה בו לא אכפת שהקשר בינו לבין אמנות הקולנוע הוא מקרי בהחלט.

העלילה מתחילה בכפר קטן באלג'יריה. פתח (פטסה בויאחמד, שגם היה שותף לכתיבת התסריט), שמעולם לא יצא מכפרו, מקבל את הבשורה המשמחת שהפרה היפהפייה שלו ז'קלין, בבת עינו, האהובה עליו יותר מנעימה (הג'אר מאסדוקי), אשתו הזועפת תמיד, התקבלה לתחרות בתערוכה החקלאית השנתית המתקיימת בפריז. פתח יוצא לדרך עם אהובתו, חוצה עמה את הים התיכון באונייה, ומגיע למרסיי, שם מתגורר חסן (ג'אמל דבוז), גיסו שהיגר לצרפת וניתק כל מגע עם משפחתו. ממרסיי יוצאים פתח וז'קלין (שמגולמת על ידי שתי פרות) במסע רגלי לעבר פריז. עיקר הסרט מתאר את התלאות וההפתעות הנעימות שהשניים חווים בדרכם לתערוכה החקלאית.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ