אמא! מה זה הסרט הזה?

מעולם לא נמניתי עם חסידיו של הבמאי האמריקאי דארן ארונופסקי – וחסידיו רבים הם. לא יכולתי להתכחש לאיכויות שנגלו בשני הסרטים העלילתיים הארוכים הראשונים שלו, "פיי" מ-1998 ו"רקוויאם לחלום" מ-2000, שהוא עדיין סרטו היחיד שאני מעריך משום הממד הריאליסטי שהיה בו; אך כבר בהם ניכרה נטייתו לשלב בין הזיה לפרנויה והיסטריה. לסרטיו הבאים אף נוספה מסגרת של אלגוריה, שבאופן עקרוני אין לי שום דבר נגדה, כל עוד היא אינה הולמת בנו בפטישים ומתבססת על מסד יומרני ומופרך בו בזמן. "המעיין" מ-2006 ניתק אותי מארונופסקי, ואחרי "המתאבק" מ-2008, שייצג הפוגה מינורית בדרכו הקולנועית, נתק זה רק התחזק ב-2010 עם "ברבור שחור", סרטו המצליח ביותר עד כה, שנדמה היה לי כפנטזיה ילדותית על המחיר שתובעת המחויבות הטוטאלית לאמנות.