"בית ספר לחיים" לא מנסה לחנך את הקהל

הסרט הצרפתי, בבימויה של הלן אנג'ל, מתמקד בתלמיד בעייתי ומורה המבקשת ליצור עמו קשר רגשי. כוחו של הסרט נובע מכך שהוא אינו שואף שהצופים ייצאו מהאולם בהרגשה טובה של התעלות

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

מורים ומורות שימשו כגיבורי סרטים רבים. לרוב, אלא אם הסרט היה נוסחתי ודביק, נעניתי רגשית לסרטים אלה. כי סיפורם של מורים, אם הוא מתואר בתבונה והגינות על בד הקולנוע, עוסק במקומו של הפרט בחברה שהוא מבקש לעצב. הסביבה החברתית שבה המורים פועלים עלולה להיות אלימה (כמו ב"זרע הפורענות" מ–1955, למשל, שהופק בזמן שאמריקה הוטרדה מתופעת עבריינות הנוער, שהתעוררה אחרי מלחמת העולם השנייה); עשויה להיות עוינת תחילה ותומכת מאוחר יותר (כמו ב"לאדוני באהבה" מ–1967, שהתרחש בבריטניה בסביבה חברתית של מעמד הפועלים); ועשויה לתאר מציאות של מהגרים, שאותם המורים מבקשים לגרוף אל תוך התרבות הזרה להם של המדינה אליה הם היגרו. כמה סרטים צרפתיים מהעת האחרונה תיארו מציאות שכזאת. אחד מהם, "בין הקירות" של לוראן קאנטה, מ–2008 אף זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. מורה ממלא גם תפקיד מרכזי בסרט הישראלי הטוב "פיגומים" של מתן יאיר, שמוקרן כעת בישראל, וחלק ניכר מעלילתו מתרחש בכיתה המאוכלסת בתלמידים, שהממסד החינוכי אינו מאמין ביכולתם להיחלץ מהכבלים הסוציו־אקונומיים בהם הם לכודים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ