"גאולה": סוף סוף סרט פשוט וישיר על החברה החרדית

"גאולה" חסר כל מידה של התייפייפות, נופך רומנטי והתרפקות אקזוטית. זהו סרט מינורי, שאינו ממריא לגבהים קולנועיים, אך דווקא בכך טמון כוחו

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין
אורי קליין

את עבודותיו הטובות ביותר יצר הבמאי והתסריטאי יוסי מדמוני יחד עם עמיתו דוד אופק, גם אם סרט הקולנוע היחיד שהם ביימו, "המנגליסטים" מ–2002, איכזב. לפיכך, אין זה מפתיע שאת סרטו הטוב ביותר עד כה, "גאולה", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל, ביים מדמוני שוב עם עמית, הצלם בועז יהונתן יעקב ("חופשת קיץ", "עג'מי"), שזו הפעם הראשונה שהוא שותף לבימוי סרט והוא אף צילם אותו. ערכו של "גאולה" נעוץ בפשטותו ובישירותו. אין בסרט את תחושת הכובד ואפילו היושן שהעיקה על סרטו של מדמוני מ–2011, "בוקר טוב מר פידלמן", ולא את היומרה והגודש העלילתי והסימבולי שמחץ את "מקום בגן עדן" מ–2014. "גאולה" הוא יצירה מינורית, שאינה ממריאה לגבהים קולנועיים, אולם בכך טמונה דווקא האהדה שהוא מעורר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ