למה אנחנו מתאהבים בכל אחד ואחת מבעלי המוגבלויות שמשחקים בסרט "צ'מפיונס"

"צ'מפיונס" הוא סרט מניפולטיבי על בעלי מוגבלויות, שמנסה לגרום לנו תחושת התעלות. ודווקא העובדה שאינו מנסה להסתיר זאת מניעה אותנו להיענות לו

אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי קליין

"צ'מפיונס", סרטו של הבמאי הספרדי חאווייר פסר, שזכה בפרס גויה, שהוא האוסקר הספרדי, מיועד כולו למטרה אחת – לגרום לנו לחוש בסופו הרגשה טובה, ואפילו תחושת התעלות כמעט. כדי להגשים יעד זה עוטף הבמאי את סרטו במסר הומני, ולפיו הנורמלי הוא עניין יחסי. לזכותו של הסרט ייאמר שפסר אינו מנסה להסתיר את כוונתו, וכדי לממשה הוא מוכן אפילו לוותר על אמינות וליצור מעין פנטזיה שצדה הדידקטי מניע כל מהלך שלה. העובדה הזאת, שפסר מציג את כוונתו לצופים באופן חזיתי וישיר, מעניקה לסרטו יושרה מסוימת ואף חן. אנו מודעים לכל מניפולציה ומניפולציה שהסרט מנסה להפעיל עלינו, אך יש בסרט גם מידה של תום הממתנת את המניפולטיביות שלו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ