"אלוהי הפסנתר": זה היה יכול להיות דיוקן קולנועי נועז על הסגידה הישראלית לאימהות

הסרט "אלוהי הפסנתר" משרטט דיוקן של קור אימהי, שנובע מאובססיה ומתבטא באגוצנטריות. אבל הניסיון שלו לטלטל את הצופים חושף את חולשתו

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

אנשי יחסי הציבור של סרטים מבקשים ממבקרי הקולנוע לא לגלות את סופם. במקרה של "אלוהי הפסנתר" ביקש הבמאי, התסריטאי והעורך איתי טל שלא לחשוף את האירוע שמתרחש קרוב לתחילתו.

מובן שאכבד בקשה זו, אך אתייחס אל האירוע בעקיפין כי הוא חושף את חולשת הסרט. לא רק שהאירוע מופרך בעליל, אלא שהוא גם מיותר לחלוטין. מטרתו להחדיר לסרט ממד מלודרמטי שיש בו לכאורה כדי לטלטל את הצופים, להוסיף מתח ולהבליט את אחת התמות שבהן הסרט עוסק. למעשה הוא אינו מוסיף לסרט דבר. להיפך, אפילו. ללא אירוע זה עיסוקו של הסרט באובססיביות אימהית ומשפחתית היה חזק הרבה יותר ומהותו משרה על הסרט כולו נימה של מופרכות. ייתכן שטל בחר במהלך עלילתי זה כדי להעניק לסרט, שמבקש גם לגעת בסוגיה הדנה בחשיבותה של גנטיקה מול סביבה בהתפתחותו של ילד, ממד אלגורי. אך האלגורי אינו משתלב באופיו הריאליסטי של הסרט ומערער אותו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ