סרט האימה הישראלי הראשון, "כלבת", בעיקר משעשע

ההישג הגדול של "כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפשדו, הוא העובדה שהוא מצחיק אך גם חד בתיאור המציאות

אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

הבדיחה העיקרית המניעה את "כלבת", סרטם של אהרון קשלס ונבות פפשדו, קשורה בנוף הישראלי. איך אנחנו מתרפקים על אתרי הנוף הלא מדבריים המעטים שיש לנו, איך אנחנו אוהבים אותם; איך אנחנו אוהבים לכלול בתוכניות בוקר למיניהן פינות שמלמדות אותנו - מצוות עלינו? - לאן נטייל השבוע, ואיך בכל חג ומועד מדווחים לנו על המוני בית ישראל שנהרו לאתרים האלה כדי לעשות שם מנגל ולהותיר בעקבותיהם ערימות זבל.

בסרטם של קשלס ופפשדו, הנוף הישראלי עצמו נהפך למקור של אימה - מי שנכנסים לתוכו כנראה גם לא ייצאו. ציחקקתי וגם לפעמים צחקתי, לכל אורכו של הסרט, שאם נכנסים לראש שלו נהנים ממנו, ואם לא - אז לא (והדימוי של הראש הוא במיוחד רלוונטי לסרטם של קשלס ופפשדו, מכיוון שזהו האיבר שנפגע כמה וכמה פעמים במשך העלילה).

"כלבת" מוגדר כסרט האימים הישראלי הראשון וזה לא לגמרי מדויק גם מבחינה היסטורית (גם "ימים קפואים" של דני לרנר היה קשור לז'אנר, אולי אף יותר מ"כלבת") וגם מבחינה ז'אנרית. זו יותר קומדיית זוועות מאשר סרט אימים. הוא אינו מעורר באמת פחדים החבויים בתוכנו - הוא יותר מדי מודע לעצמו מכדי לעשות זאת, ומטרתו העיקרית היא לגרום לנו להיות מודעים למודעות הזאת ולהשתעשע מהעימות החזיתי עמה.

סרטי אימים וזוועות שימשו לעתים קרובות כאלטרנטיבה לעשייה הקולנועית הממוסדת והמכובדת יותר. אפילו אלפרד היצ'קוק, כאשר יצר ב-1960 את סרט הזוועות שלו "פסיכו", נקט שיטת פעולה שונה מאוד מזו שאיפיינה את הסרטים הקודמים שביים, "ורטיגו" ו"מזימות בינלאומיות". הוא הפיק את הסרט בתקציב דל יותר מסרטיו הקודמים, חזר לצלם בשחור לבן וביים את הסרט במהירות ובשיטתיות שאיפיינה יותר הפקה טלוויזיונית מאשר סרט קולנוע עתיר יומרה (ובאותן שנים הוא אמנם החל להפיק את סדרת הטלוויזיה המצליחה שלו).

יש רוצח ביער

"כלבת", מעצם היותו מה שהוא, מבקש להיות מעין אלטרנטיבה לקולנוע הישראלי הממוסד והמכובד יותר המופק בשנים האחרונות. הוא הולך עם זה רחוק מאוד, עד כדי הפיכתו לבדיחה על חשבון הקולנוע הישראלי כולו. ומי שלא מקבלים את הבדיחה - אז לא (ולצורך העניין עידנתי את החלק השני של האמרה הזאת שבמקור בוטה הרבה יותר).

מכיוון שזה מין סרט שכזה, שחלק ניכר מההנאה ממנו נובע ממעקב אחר נפתולי העלילה שלו, לא אפרט בהרחבה. זהו סיפורן שלכ כמה דמויות שנקלעות ליער (שעשוי להזכיר יער באחת מאגדות האחים גרים, אבל הצופים יודעים שהוא לא) ונקלעות לשלל צרות. הדמויות האלה כוללות אח שמחפש אחר אחותו, ארבעה צעירים שבאו לבלות ביער, שני פקחי טבע, שני שוטרים ורוצח אחד, שהוא אולי רוצח סדרתי (לא מוצלח במיוחד), שכבר רצח בעבר ואולי מסע הרציחות שלו רק מתחיל במשך הסרט.

אפשר לפרק את עלילת הסרט למרכיביה, ולומר מאיזו מסורת של הז'אנר (כמו כמה ז'אנרים אחרים) נטלו קשלס ופפשדו כל פיתול שלה, אבל זה לא משנה, גם אם זה די מהנה. מה שחשוב הוא שצמד כותבי, במאי ועורכי הסרט מערבל במיומנות ולעתים אף בשנינות בין המרכיבים האלה, ושהם מבינים שביסוד סרט הזוועות וגם סרט האימים טמון היחס המעוות שבין גברים לנשים, שכמעט כל אחד מנפתולי העלילה נוגע בו בדרך זו או אחרת. לא רק הטרדה מינית יחוו כמה מהדמויות בסרט, ולא רק קנאה גברית תתעורר בין כמה ביניהם, ולא רק סאדיזם יחשוף את ראשו המכוער. בבסיס העלילה יש אפילו גילוי עריות, או לפחות רמז לו, שנוגע בנושא האחר שהסרט עוסק בו, והוא הקשר המשפחתי.

נושא זה מובע בסרט גם באופן ממשי וגם באופן סמלי, וברוב המקרים מוצג באופן אכזרי ואירוני ביותר. החל בפעם הראשונה שבה נראים על המסך האח והאחות, עבור בשיחה של בני זוג שמדברים בין השאר על אבהות ואמהות וכלה בהופעתה של משפחה שלמה, אבא ואמא ושני ילדים שנראים המומים. ותאמינו לי, לא היינו רוצים לבלות בחברתה של המשפחה הזאת יותר מכמה דקות.

מודעות היא שם המשחק ב"כלבת", והמודעות מובילה למצבים לא מתקבלים על הדעת שגם הם מודעים לעצמם ואפילו לעילגות שמודעת לא פחות. הדיאלוגים הם בכוונה אלמנטריים, עילגים לפעמים, אבל אם מקשיבים להם היטב מבינים שכל מלה נבחרה בקפידה; וכמויות הדם כה רבות שבשלב מסוים כבר אי אפשר שלא להתייחס אליהם כאיפור בלבד.

חורים של ממש פעורים בעלילה - גם אותם לא אפרט - אבל התחושה היא שלקשלס ופפשדו לא אכפת. להיפך אפילו. האם מישהו באמת מצפה לאמינות ולסבירות בסרט מהסוג הזה? הם גם מתמרנים היטב בין מה שאנחנו רואים בסרט ומה שהם מסתירים מאיתנו, כפי שצריך לעשות בסרט זוועות שלוקח את עצמו ברצינות (גם אם לכאורה הוא לא מתייחס לעצמו ברצינות). הממד האלטרנטיבי ב"כלבת" טמון בניסיונם של קשלס ופפשדו, שניהם בוגרי החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ללכת אל מעבר לטוב ולרע (בכל מה שנוגע לאיכות אמנותית, ולמלה "איכות" יש תפקיד כה חשוב בתודות הקולנוע המקומי), מעבר למותר ולאסור ומעבר לטעם הטוב ולטעם הרע.

יש משהו מרענן, מלהיב אפילו, בניסיון הזה. הדבר גם מספק לסרט תחושה של חיים שנעדרת לעתים קרובות מסרטים מכובדים וקורקטיים יותר. וגם, באיזשהו מקום, אין בסרט אותה תחושה של התפנקות, יהירות ושביעות רצון שעלולה היתה לפגוע בפרויקט מהסוג הזה ולהפוך אותו לבלתי נעים לצפייה. קשלס ופפשדו עשו את סרטם במלוא הרצינות, במלוא הדבקות למטרה, ובזכות זה הוא עובד. יש אפילו אפשרות לפענח את הסרט כאומר משהו על מצבה העכשווי של החברה הישראלית, על אובדן הערכים והאלימות המפעפעת בה (לא חסרו לנו בזמן האחרון סיפורי זוועות אמיתיים), אבל גם זה חלק מהבדיחה של הסרט, והמשפט המסיים אותו רומז על כך.

מהות אירונית

"כלבת" הוא ניסיון לחתור נגד הכל, והכל במקרה הזה הוא האופן שבו הקולנוע הישראלי לדורותיו ייצג את המציאות המקומית. גם אם הסרט משדר לעתים תחושה של ראשוניות בניסיונו לממש את היעד הזה, הראשוניות משתלבת במארג הכללי שהוא מציג והופכת את "כלבת" לסרט מצחיק בהרבה מ"זוהי סדום" נוטף שביעות הרצון.

צוות השחקנים, שכולל כמה מטובי כוכבינו, משתלב היטב בתפישה הכללית שמנחה את הסרט. הצוות עושה את עבודתו ברצינות הנכונה ובעיקר במקצוענות הנכונה הנדרשת כדי לשרת מין סרט שכזה. רק כך יכולה להיווצר המהות האירונית העוטפת את הסרט ויוצרת את המרחק הנכון בינו לבין לצופים בו.

ואפילו שמו של הסרט הוא סוג של בדיחה; למה הוא נקרא כך? אמנם יש בו כלב, אך הוא אינו חולה במחלה שהסרט נקרא על שמה. האם הכוונה היא סתמיות לשמה שהיא סוג של התרסה בוטה נוספת, או כלול בשמו של הסרט הרצון לומר שהזוועה היא מידבקת?

"כלבת" מעצב בעלילתו מרובת ההסתעפויות והנפתולים מעין מערבולת, שהצופים נגרפים לתוכה. אותה מערבולת מייצגת מציאות שמעבר למופרכות המכוונת שלה מבטאת פתאום הוויה מוכרת ואמיתית שאפשר להזדהות עמה. מכאן נובע הישגו של הסרט, שהוא לא רק בדיחה אלא בדיחה עם פואנטה, שהיא לעתים חדה כמו שיפוד ולעתים תקיפה כמו אבן המרסקת את ראשו של אדם. *

"כלבת". תסריט, עריכה ובימוי: אהרון קשלס, נבות פפשדו; צילום: גיא רז; מוסיקה: פרנק חיים אילפמן; שחקנים: ליאור אשכנזי, מנשה נוי, הנרי דויד, עופר שכטר, רן דנקר, אניה בוקשטיין, יעל גרובגלס, דני גבע, ליאת הר לב, אפרת בוימולד, ירון מוטולה, דרור קרן, אפרת רייטן


מתוך ''כלבת'' יותר קומדיית זוועות מאשר סרט אימים


מימין: אניה בוקשטיין, רן דנקר ועופר שכ

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ