בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"החבובות": מחווה גדולה לתוכנית האהובה

מיס פיגי עובדת ב"ווג" פריז, קרמיט נוירוטי כתמיד. "החבובות" החדש הוא חוויה מרוממת נפש, שלטובת הצופים הצעירים משלבת גם כוכבים עכשוויים

2תגובות

אם יש דבר אחד שמפריע בסרט "החבובות", העולה היום לאקרנים בבתי קולנוע בישראל, הרי זו העובדה שג'ים הנסון, הבורא של העולם הפרוותי המופלא הזה, אינו מוזכר בו. לא בכתובית תודה בסוף ולא בשם של דמות, שהיתה יכולה להיות קריצה או מחווה ליוצר שמת בשנת 1990. מלבד זה מדובר בסרט מרומם נפש. מי שמכיר את פועלו של הנסון יוצף בגעגועים, ומי שלא מכיר - מזומנת לו אהבה ממבט ראשון.

למועדי ההקרנה >>>

"מעולם לא ראיתי סרט המאזן באופן מופתי כל כך יורמיות ומגניבות", כתב מבקר הקולנוע של "בוסטון גלוב" על "החבובות". זה נובע בחלקו ממבנה הסרט, שחציו הוא מחווה ל"סרט החבובות" מ-1979, שכמו האחרים מסוגו, תמיד פנה לקהל של ילדים; ובחלקו השני הוא גרסה מחודשת פחות או יותר של תוכנית הטלוויזיה בהפקה בריטית "החבובות" מ-1976, ששודרה בשעת ערב ונועדה בתכניה לקהל בוגר. אבל סיבה אחרת היא השפה של "החבובות" - קצת יורמית ובהחלט מגניבה.

את הסרט החדש כתב ג'ייסון סגל (המשחק בסדרת הטלוויזיה "איך פגשתי את אמא") עם ניקולס סטולר. סגל גם מככב בו לצד איימי אדמס (סרט הקולנוע "מכושפת"). הבמאי הוא ג'יימס בובין (סדרת הטלוויזיה "טיסת הקונקורד").

חלקו הראשון של "החבובות" החדש מתחיל בסיפור מסגרת על וולטר, גרי ומרי. וולטר וגרי הם אחים. גרי (סגל) הוא ילד שגדל להיות גבר גדול, וולטר הוא חבובה שלא יודעת שהיא כזאת אך נמשכת באופן לא מוסבר ל"חבובות", שבתוכניתן היא צופה בקלטות ישנות.

כמו בסרט שנוצר לפני יותר מ-30 שנה, גם כאן מתואר כיצד קרמיט אוסף את כל החבובות שהתרחקו זו מזו וכל אחת פנתה לענייניה, כדי להעלות מופע. בסרט ההוא המופע נועד להניח את היסודות למורשת חבובתית ולמנוע אסון שזומם רשע מרושע אחד; ואילו כאן הם מתבקשים להעלות מופע אחד, שהוא סוג של חבובתרום לגיוס כספים להצלת אולפני החבובות מידיו החמדניות של טקס ריצ'מן - "איש עשיר" פשוטו כמשמעו (בגילומו הנהדר של כריס קופר), כדי שהמורשת לא תישכח.

רשע זה רוצה לקנות את הנדל"ן כדי להרוס אותו ולשאוב מהאדמה שמתחת נפט. החבובות צריכות לאסוף עשרה מיליון דולר כדי לקנות את המקום. יש להן זכות ראשונים לטרפד את מזימתו. את העובדה העלילתית הזאת מוסרים לקהל בדרך המאפיינת את "החבובות", כזו החושפת את התחבולה, ובפנייה ישרה לקהל.

בפועל החבובות לא נזנחו, כמו שמספרים בסרט החדש: הדמויות שלהן מוכרות ואהובות עד היום והצמיחו גזע-כמעט של בובות בסגנונן. הסרט משחזר את השפה הייחודית שלהן: השפה של החבובות, אנגלית, היא יותר מהשילוב של הפן הבריטי של האולפנים והרשת ששידרה אותה לראשונה (ITV) ושל יוצרה האמריקאי ג'ים הנסון. שכן, גאונותו של זה לא היתה רק ביצירת הדמויות הרבות - בובות שעצם חזותן היא קומית - אלא הוא יצר עולם שלם המאוכלס ביצורים רבים מבד צבעוני, שלכל אחד ואחד תכונות ייחודיות, הלקוחות מעולם של בני אדם מבוגרים. ההומור שלהם, פארודי וסאטירי לפרקים, מודע לעצמו ולתרבות שמתוכה באו.

השפה הזאת זוקקה לכדי שלמות בסדרה ההיא של סוף שנות ה-70. היא באה לידי ביטוי במיוחד בחלק השני של הסרט החדש, כאשר הגיבורים מתאחדים יחד להעלאת החבובותרום. הזדמנות זו מוענקת להם בסרט לגמרי במקרה, כאשר תוכנית הריאליטי "הכה את המורה" (פיסית, לא כמו שמכים את המומחה) ירדה משידור משום מה, והתפנתה משבצת שידור יוקרתית.

הבכירה מהטלוויזיה (ראשידה ג'ונס, "המשרד") מפקפקת בסיכויי ההצלחה של הסדרה הוותיקה בעולמנו החדש. היא לא היחידה שמטילה ספק, גם קרמיט תוהה בשיר (אחד מני רבים בסרט) "האם בכלל יצפו בנו, האם למישהו יהיה אכפת? או שמא משהו נשבר, נשבר באופן מוחלט?"

עקיצה זו על רמת הטלוויזיה כיום מאוזנת בהופעות אורח של שחקנים מתחום הטלוויזיה. לצד ג'ונס וסגל ישנה רשימה ארוכה ומפתיעה של שחקנים אורחים (קצת פחות ארוכה מאלה שהתארחו בתוכנית "החבובות" לפני שלושה עשורים), ולכן עדיף לדעת עליהם כמה שפחות - הופעות האורח המפתיעות הן שי קטן, עדיף שיישאר עטוף באריזתו.

הבחירה בשחקנים מתחום הטלוויזיה היא הערה על מצב המדיום הזה היום (בסך הכל, למרות הריאליטי, לא רע), לעומת זה שהיה בזמן שידור "החבובות". אך נראה שהיא גם נובעת מכך שהם מוכרים יותר לקהל הילדים, שאליו בין היתר פונה הסרט. כך, למשל, כוכבת הילדים סלינה גומז - שכלל לא נולדה כשהתוכנית שודרה, כפי שהיא מבהירה בסרט - בוודאי נמצאת שם בשבילם.

המופע שמעלים בסרט הוא מחווה אחת גדולה לתוכנית ההיא - מהרחש והמהומה שמאחורי הקלעים ועד המבט על הקהל, הכולל את שני הזקנים הנרגנים וחוש ההומור המרושע שלהם.

על הבמה מתחלפים האמנים הפרוותיים לצד אלה בשר ודם. ישנם שם מופע התרנגולות, המקרקר להיט בן זמננו; בדיחות הקרש של פוזי הדוב; מופעי הראווה ההתאבדותיים של גונזו; אנימל ואוצר המלים העצום שלו ("תופים!!"); מאכליו של השף השוודי והמהומיו; וכמובן, שיר וריקוד הפתיחה, שעד הרגע האחרון לא ברור אם יצליחו לתזמר אותו. "זה הזמן לנגן את המוסיקה, זה הזמן להדליק את האורות, זה הזמן לפגוש בחבובות, הערב בתוכנית החבובות!"

לכל זה מיתוסף וולטר, החבובה חסרת התודעה, שמגלה לבסוף מה הכישרון שלו. זה סיפור המסגרת החביב שתרם סגל. וישנם גם סיפורי האהבה, החדש והישן: החדש הוא בין גרי (סגל) למרי (אדאמס), הישנים במיטות נפרדות - ממש כמוהו וכמו אחיו החבובתי וולטר (וכמו בסרטים ובסדרות של שנות ה-50). היא חושבת שהטיול שהם יוצאים אליו יוביל להצעת נישואים, עד שמתברר שהוא לוקח את אחיו הקטן אתו.

הסיפור הישן-נושן הוא זה בין שני הגיבורים הרומנטיים של "החבובות" - האחד ירוק אך לא מקנאה, קרמיט ("זה לא קל להיות ירוק", הוא משיריו היפים ביותר של חסר הזנב הזה), והשנייה מיס פיגי - שזנחה את עסקי הבידור וכעת חיה לה בפאריס ועובדת ב"ווג" הצרפתי. דיווה היא נשארה, וגם קורבן אופנה. שני סיפורי האהבה האלה - כמו כל הסרט מלא האהבה הזה - זוכים לסוף טוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו