בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די-וי-די

"העתיד": אקסצנטריות חיננית

סרטה החדש של מירנדה ג'וליי, "העתיד", מעדיף חתולים מדברים ואווירה ניסיונית על פני כיוון נראטיבי ברור. לא תמיד זה עובד

תגובות

בסרטון משעשע ודל תקציב שפורסם לפני כמה שנים באינטרנט מתייצבת הבמאית והיוצרת מירנדה ג'וליי מול המצלמה ומסבירה לצופים: "כעת נלמד איך מכינים כפתורים לבגדים". היא נכנסת אל בית קפה קטן, שאותו היא מכנה "מפעל לכפתורים" ומתיישבת ליד שולחן, המכונה בפיה "חלל עבודה טיפוסי ליצירת כפתורים". היא שולפת ארבע שקיות סוכר, שופכת אותן על השולחן ויוצרת ארבע תלוליות קטנות ולבנות, שמהן, לדבריה, מכינים כפתורים.

על כל תלולית מניחה ג'וליי כוס קפה הפוכה, שאותה היא מגדירה "כלי עבודה מיוחד ליצירת כפתורים, שמיובא מיוון". בסיומה של המתנה ארוכה היא מרימה את הכוסות ומוצאת תחתן, במקום תלוליות הסוכר, קרקרים מרובעים עם שומשום. כעת צריך לעגל את הכפתורים, אז היא קוראת לאחת מעובדות בית קפה שתגלגל יחד עמה את הקרקרים על השולחן עד שייהפכו עגולים. בסופו של התהליך הזה, שהוא לטענתה השלב האחרון בדרך ליצירת הכפתור, הקרקר נהפך לפקק.

"אתם בטח שמים לב שמשהו חסר בכפתורים האלה", מסבירה ג'וליי, "וזהו החור. איך תוכלו לתפור כפתור לבגד בלי החור?" כדי ליצור את החור היא מניחה את הפקקים על השולחן ופורשת עליהם פרוסות גדולות של גבינה שווייצית מחוררת. אחרי 45 דקות ארוכות של המתנה (שקוצרו בעריכה) מתגלה תחת כל פרוסת גבינה כפתור צבעוני לתפארת.

אצלם הכל בסדר

זו דוגמה נחמדה לקסם ולחינניות ההמצאתית של ג'וליי, שהקריירה הקולנועית שלה פרצה לפני שש שנים בסרטה הארוך הראשון "אני, אתה וכל השאר". עוד קודם לכן זכתה להכרה בחוגי האמנות, הווידיאו-ארט והמיצג בארצות הברית, ובשנים האחרונות זכתה להערכה רבה גם כסופרת. לאחרונה הגיע למדפי הדי-וי-די סרטה החדש של ג'וליי, "העתיד", שיצא השנה כהפקה אמריקאית-גרמנית, הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס והיה מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין.

הסרט עוסק בבני זוג באמצע שנות ה-30 לחייהם, סופי (ג'וליי) וג'ייסון (האמיש לינקלייטר). לכאורה הכל אצלם בסדר - הוא עובד בתמיכה טכנית, היא מעבירה שיעורי מחול לילדות קטנות. הם יחד כבר ארבע שנים, ואת זמנם הפנוי הם מעבירים ברביצה נטולת משמעות על הספה. אבל עכשיו הם מחליטים לשנות משהו בחייהם, ומאחר שהמלה ילד אינה נמצאת על הפרק, הם מחליטים לאמץ חתול פצוע, שצפוי להשתחרר מבית החולים הווטרינרי עוד חודש.

 

אחרי חישוב קצר הם מבינים כי 30 הימים הקרובים הם הימים האחרונים לעצמאותם, לחופש שלהם לנסוע, לחפש את עצמם, להיות צעירים. הם מחליטים לנצל כל רגע: היא מתפנה לעשות מה שתמיד חלמה, ובעיקר לצלם (או לנסות לצלם) סרטונים ליוטיוב ולנהל רומן עם גבר מבוגר שלא מעניין אותה; הוא עוזב את עבודתו, מתמסר לארגון אקולוגי שבעקרונותיו הוא בכלל לא מאמין ומתיידד עם זקן טרחן שמוכר לו מייבש שיער משומש.

מכאן והלאה, עלילת הסרט הזה אינה נעה קדימה בכיוונים שגרתיים אלא מתפשטת לצדדים תוך בריחה מתמדת מכל מה שנראה כמו כיוון נראטיבי ברור. אם זה לא מספיק, כל כמה סצינות הסרט נקטע והחתול הפצוע מתחיל לדבר, ובשלב מסוים גם הירח משמיע קול.

זה משונה כמו שזה נשמע. אמנם קשה להתנגד לחינניות ולאקסצנטריות הביישנית של ג'וליי, כשחקנית וכבמאית, שממלאות את המסך בנעימות חריגה. מהלכי העלילה הלא-שגרתיים, שכוללים גם כמה סצינות יפות מאוד, תורמים גם הם לאווירה הניסיונית. אבל משהו חסר בסרט הזה, ממד נוסף של עומק בקורותיהם האגדתיות של צמד הגיבורים, שיש בהם משהו חמוד ומתחבב מדי שמקשה להתחבר אליהם מהותית.

באחת התוספות בדי-וי-די החדש מספרת ג'וליי כי "העתיד" נולד כעבודת פרפורמנס שנקראה "דברים שאנחנו לא מבינים ובהחלט לא הולכים לדבר עליהם". אחרי שהעלתה את המיצג על במה, החליטה להפוך אותו לסרט באורך מלא ואילפה כמה מקווי העלילה שלו לכדי מהלכים תסריטאיים. במשך העבודה היא אף שקלה את האפשרות לחתוך החוצה את החתול המדבר, אבל השאירה אותו בפנים כי הוא, לטענתה, "הנשמה של הסרט".

את המוסיקה לסרט כתב ג'ון בריון, שהלחין בין היתר את "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה" של פול תומס אנדרסון, "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן ו"שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי. הבמאים הללו, בדומה לג'וליי, יוצרים על קו התפר שבין הקולנוע העצמאי למסחרי ומאירים את החריגות האנושית בצבעים נעימים. אבל שלא כמותם, ג'וליי עדיין לא מצאה את הדרך להפוך את החינניות הזאת ליצירה רבת משקל. זה בוודאי יקרה עם הגדלת הנפח של סרטיה. עד אז, היא כנראה תמשיך להכין כפתורים. *

"העתיד", האוזן השלישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו