בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די-וי-די

מציאות שעומדת להתפוצץ: על "חמסין"

30 שנה אחרי שהופק, האלגוריה הפוליטית במרכז סרטו של דני וקסמן ממשיכה להדהד והופכת אותו לאחד הסרטים המשמעותיים בקולנוע הישראלי

10תגובות

סצינות רבות ב"חמסין", סרטו של דני וקסמן מ-1982, שיצא עתה לראשונה בדי-וי-די בהוצאת האוזן השלישית, מתרחשות בלילה, וזהו הלילה הישראלי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "חמסין" הוא אחד הסרטים המשמעותיים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, כיוון שעוד לפני "מאחורי הסורגים", "חיוך הגדי" וסרטים נוספים שעסקו בסכסוך בשנות ה-80, הוא היה אחד הראשונים לעשות זאת. הוא עשה זאת באופן שאינו חף מבעייתיות אידאולוגית, אך זוהי יצירה שהסוגסטיביות האלגורית שלה ממשיכה להדהד בעוצמה רבה גם 30 שנה לאחר שהיא הופקה.

וקסמן, ש"חמסין" היה סרטו השני (ב-1979 הוא ביים את סרטו הראשון, "טרנזיט", שעסק בחבלי הקליטה של מהגר ממוצא יקי בישראל), העתיק את הסכסוך לגליל ומיקם אותו בין ישראלים לפלסטינים-ישראלים. מוקד העלילה הוא סכסוך אדמות, שממשלת ישראל מבקשת להפקיע מערביי האזור. גיבור הסרט הוא גדליה בירמן (שלמה תרשיש המצוין), חוואי המגדל בקר סמוך לעיירה גלילית ששמה אינו מצוין בסרט.

אביו המנוח, שהיה מבוני היישוב, פיתח קשרי ידידות עם אבו-יוסוף, אחד משכניו, ובשם אותה ידידות נושנה מציע גדליה לאבו-יוסוף עסקה לרכישת אדמותיו, כך שרכושו לא יופקע. אולם, הצעירים הערבים של האזור מסרבים לפשרה שכזאת, ויוצאים למאבק שכולל את שריפת שדותיהם של חוואים ישראלים אחרים המתגוררים באזור. כך מתפתח סכסוך כמעט "מערבוני" על בעלות הקרקעות בצפון.

גדליה מתגורר בחווה עם אמו (רות גלר), ואל החווה חוזרת אחותו חוה (חמדה לוי), שלומדת בירושלים, אך אינה מאושרת מחייה שם והיתה רוצה לחזור ולגור בחווה שסבה בנה. את ארבע הדמויות המרכזיות בעלילה משלים חאלד (יאסיף שאוואף), פועלו של גדליה. התסריט, שאותו כתב וקסמן יחד עם דני ורטה ויעקב ליפשין, מתעד היטב את השילוב בין פטרוניות לחיבה שמאפיין את יחסו של גדליה לחאלד, שיודע שהוא לעולם לא יתקבל כשווה בין שווים על ידי מעבידו.

הסרט גם כולל רמיזה מעודנת מאוד בנוגע למשיכתו של גדליה לחאלד (הסרט אינו עוסק כלל בחייו הפרטיים של גדליה), שמייצגת גם את המשיכה אל האחר (וחאלד, בהיותו ערבי ישראלי, הוא אחר במציאות הישראלית המתועדת בסרט). אותה משיכה מעבה את חלקו האחרון של הסרט, שבו וקסמן מתרגם את סכסוך הקרקעות, שנעשה אלים יותר ויותר, למושגים ארוטיים דרך סיפור הקשר הרומנטי והמיני שמתפתח בין חאלד לחוה, אחותו של גדליה.

כוחו של "חמסין" נובע במידה מרובה מעיצוב המציאות שהסרט מתרחש בה. בין שהסרט מתרחש ביום או בלילה, או בין שהוא מתאר את הנוף הגלילי או את פנים הבתים שבהם הדמויות מתגוררות, לתוצאה יש מהות קמאית רבת עוצמה, וכאן יש להחמיא לדוד גורפינקל שצילם את הסרט, וזו אחת מעבודותיו הטובות ביותר.

המציאות ב"חמסין" נראית כעומדת בפני פיצוץ או אפילו כליה, וזו אחת ממעלותיו הגדולות ביותר של הסרט, שיש לו ממד החוזה את הבאות, והוא נראה כיום רלוונטי כמו בעת הפקתו. וקסמן משתמש בסרט בנוסחה עלילתית המוכרת לנו מסרטים שעסקו בקשר בין לבנים לאחרים מסוגים שונים, כגון שחורים או אינדיאנים; אך דווקא העובדה שמדובר בנוסחה מוכרת מעצימה את הסרט ומעניקה לו את הנפח של משל מקומי שיסודותיו הטראגיים הם נצחיים.

טוב עשתה האוזן השלישית שהיא מאפשרת שוב את הצפייה בסרטו של וקסמן, גם אם העותק מתקשה להבליט את מעלותיו החזותיות של הסרט. חבל שווקסמן נדחק לשולי התודעה והזיכרון של הקולנוע הישראלי. ב-1989 הוא ביים סרט שלישי ואחרון, "המיועד" המעניין, שהתרחש אף הוא בצפון הארץ והציג אלגוריה מיסטית נועזת. זהו גם הסרט שבו פרצה לתודעה רונית אלקבץ, שכיכבה לצדו של שולי רנד, והופעתה תאמה את הלהט המסוכן המוסתר בסרטיו הטובים ביותר של וקסמן. וקסמן ביים כמה סרטים תיעודיים וכמה סרטי טלוויזיה (סרטו האחרון לפי שעה היה "מכתבים מרישיקש" מ-2004).

1982 היתה שנה מעניינת בתולדות הקולנוע הישראלי. בנוסף ל"חמסין", שהביקורת שיבחה אך הקהל הפנה לו עורף, יצאו לאקרנים באותה שנה גם "נועה בת 17" של יצחק צפל ישורון, "מתחת לאף" של ינקול גולדווסר, "לנה", סרטו הראשון של איתן גרין, "צלילה חוזרת" של שמעון דותן ו"בן לוקח בת" של מיכל בת אדם. ב-1982 הופקו גם סרטים משובחים פחות - ולעתים מצליחים יותר - כגון "אדון ליאון" של זאב רווח, "אות קין" של אורי ברבש, "אלף נשיקות קטנות" של מירה רקנטי, "כביש ללא מוצא" של יקי יושע ו"ספיחס" של בועז דוידזון, עוד פרק בסדרת סרטי "אסקימו לימון".

כמו בכל שנה גם הופקו באותה שנה הקוריוזים התורניים, שבאותה שנה היו שניים: "כשנותנים - קח!", קומדיה ביידיש, שביים פרדי שטיינהרדט, ו"האיש שבא לקחת" של פרוספר א' פריינטה בכיכובם של זאב רווח ואסי דיין. באותה שנה גם ביים עמוס גיתאי את סרטו התיעודי "יומן שדה", אחד מסרטיו הטובים והנועזים ביותר, שמתאר את שגרת החיים בשטחים. בתוך כל אלה בולט "חמסין" של דני וקסמן כאחת היצירות המשמעותיות ביותר, שמסמנת רבות מהדרכים שבהן הקולנוע הישראלי יצעד בעשורים שבאו לאחר מכן ובהם, כך נדמה, שום דבר במקום הזה לא השתנה באמת.

"חמסין". האוזן השלישית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו