בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

ג'יי אדגר: סרט מהפנט ואינטליגנטי

קלינט איסטווד ממשיך במסעו אל שורשי הגבריות האמריקאית. סרטו החדש על ג'יי אדגר הובר ממתן את ההיבטים הסנסציוניים, ומציג אותו כדמות מורכבת

20תגובות

כמעט בכל סרטיו, תחילה כשחקן, אחר כך כשחקן וכבמאי ועכשיו כבמאי בלבד, חקר קלינט איסטווד את פניה המיתולוגיות ולעתים גם ההיסטוריות של הגבריות האמריקאית. זה החל עם גיבור הטרילוגיה המערבונית של סרג'ו לאונה ("בעד חופן דולרים", "הצלפים" ו"הטוב, הרע והמכוער"), ונמשך בסרטים כגון "הארי המזוהם", "הנקמניות", "מיסטי" (הסרט הראשון שביים וכיכב בו), "עיר ושמה גיהנום", "בלתי נסלח", "עולם מושלם", "מיסטיק ריבר", "גיבורי הדגל", "גראן טורינו" ועוד.

למועדי ההקרנות

להזמנת כרטיסים

רק בסרטים ספורים שביים, כגון "הגשרים של מחוז מדיסון", "מיליון דולר בייבי" ו"ההחלפה", הסיט איסטווד את מוקד השיח המרכזי מהגברי לנשי. התוצאה לא רק שלא חרגה מהדיון המרכזי המתקיים בסרטיו אלא אף עיבתה אותו. כמעט כל גיבורי סרטיו עד כה היו דמויות פיקטיביות. הביוגרפיה הקולנועית המסורתית היחידה שאיסטווד ביים לפני "ג'יי אדגר" - סרטו החדש שעוסק בדמותו של ג'יי אדגר הובר, שמיסד את האף-בי-איי וניצב בראשו עד למותו ב-1972 - היתה של נגן הג'ז צ'רלי פרקר והיא יצאה לאקרנים ב-1988. ב-2009 הציב איסטווד את דמותו של נלסון מנדלה במרכז סרטו "אינוויקטוס", אבל זו לא היתה ביוגרפיה קולנועית של ממש. ניסיון קולנועי ביוגרפי נוסף במכלול היצירה של איסטווד היה "צייד לבן לב שחור" מ-1990 שבו איסטווד גילם במאי קולנוע פיקטיבי שדמותו התבססה על זו של הבמאי ג'ון יוסטון.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הסרטים ישירות אליכם

ב"ג'יי אדגר" חוזר איסטווד אל הביוגרפיה הקולנועית המסורתית (בחירתו לוותר בשם הסרט על שם המשפחה של הובר מעיד על רצונו להפגין פמיליאריות מעט מתנשאת כלפי מושא סרטו). בסרט זה הוא בוחר לעסוק באחד מהסמלים הגבריים האקסצנטריים, הביזאריים, המרתיעים והמשפיעים ביותר שעיצבו את ההיסטוריה ואת הזיכרון של אמריקה במאה ה-20. בחירה זו, המשלבת בין איסטווד להובר, מעניקה את הנפח הראשוני לסרט ומבססת את העניין המיידי בו. הפרטים הביוגרפיים המקצועיים הבסיסיים הם שהובר ניהל את הארגון מ-1924, ב-1935 הוא הוסיף לשמו של הארגון את המלה "פדרלי" וכך התהווה האף-בי-איי.

הובר עמד בראש האף-בי-איי במשך 47 שנים ובתקופת שלטונו הבלתי מעורער על המוסד שירת את כל נשיאיה של ארצות הברית, החל בקלווין קולידג' וכלה בריצ'רד ניקסון. האמירה שהוא "שירת" אותם מייפה את האופן שבו התנהלו מערכות היחסים בינו לבין נשיאיה של אמריקה ומנהיגיה הנוספים. הובר שלט בהם בעזרת מגוון של תכסיסים ומזימות שביססו את כוחו על אמריקה. הוא בז לרובם וראה את עצמו כנעלה להם מבחינת כישוריו וערכיו האידיאולוגיים והמוסריים. לעומתם, הוא ראה בעצמו את הפטריוט האמריקאי הגדול מכולם, גיבור ללא חת ומנהיג למופת. הוא היה פאשיסט, גזען, פראנואיד, פנטזיונר, שומר חוק וסדר שהתנהגותו גבלה לעתים קרובות בזו של גנגסטר.

הוא היה בו-בזמן חזק וחלש. דמותו וחייו היו אוסף של פרדוקסים, סודות ושקרים. בציבור הוא הפגין את שנאתו להומואים, אך היה הומו בעצמו, שאת רוב חייו חי בחברת יד ימינו, סוכן אף-בי-איי צעיר ונאה ממנו בשם קלייד טולסון; ולמרות שהשניים חיו יחד במשך שנים רבות, הובר סירב להודות שהקשר ביניהם הוא רומנטי והשניים מעולם לא קיימו יחסי מין. להובר היה קשר עז עם אמו, אנני, ולפחות על פי גרסתם של איסטווד והתסריטאי דסטין לאנס בלאק (שב-2008 זכה באוסקר על כתיבת התסריט של "מילק", שהציג את סיפור חייו והירצחו של הארווי מילק, ההומו הראשון שנבחר באמריקה לתפקיד ציבורי), אחרי מותה של אמו החל ללבוש את בגדיה בצנעת ביתו.

סיפורו של הובר כה גדוש באירועים וסוגיות אידיאולוגיות, שזה כמעט נס קולנועי שאיסטווד יוצא ממנו בשלום. היות שמדובר באחד היוצרים ההגונים ביותר בתולדות הקולנוע העכשווי, החלטתו הראשונית והבסיסית היא למתן עד כמה שניתן את ההיבטים הסנסציוניים של הסיפור. הוא לא הפך את הובר למפלצת או קריקטורה, אלא מציג את מרכיבי דמותו וחייו כך שיתהווה הדיוקן שלו, שככל שמורכבותו מתעצמת כך מתעצם גם הממד האמביוולנטי שלו.

כוחו של "ג'יי אדגר" נובע בראש וראשונה מהדיוקן הפרטי שמצליח איסטווד לשרטט, בעזרת התסריט המתוחכם של בלאק. זהו למעשה דיוקנה של אמריקה, שהובר, באופן ביזארי ביותר, ייצג את הווייתה הציבורית ואת נשמתה הסודית. הסרט משוטט במיומנות מסחררת אחורה וקדימה בתוך חייו של ג'יי אדגר הובר; לא תמיד קל לעקוב אחר האירועים, אבל המאמץ בסופו של דבר משתלם.

על בסיס דמותו וחייו של הובר יצר איסטווד סרט בעל כובד כמו זה של גופו של האיש הניצב במרכזו. איסטווד, שהשנה ימלאו לו 82, נמצא בעמדה שבה הוא עושה אך ורק את מה שנראה לו נכון. אין לו שום כוונה למצוא חן ו"ג'יי אדגר" הוא סרט תובעני מאוד, אינטליגנטי למופת, שקרוב לוודאי יזכה להצלחה מזערית בלבד, אך מקומו במכלול היצירה של איסטווד ובקולנוע האמריקאי העכשווי הוא רב חשיבות.

את ג'יי אדגר הובר מצעירותו ועד למותו מגלם ליאונרדו דיקפריו. הוא עושה כצפוי עבודה מצוינת. עיצוב הגוף והפנים ככל שהובר (שמעולם לא היה גבר נאה) מזדקן משכנע. הטרנספורמציה מתקשרת גם עם זו שדיקפריו עצמו עבר ב-14 השנים הקצרות למדי שחלפו מאז ש"טיטאניק" הפך אותו לרגע קצר לאליל נוער. הרעננות הצעירה והיפהפייה שאיפיינה את דמותו בסרטו של ג'יימס קמרון פגה מזמן. באופן מסוים סרטו של איסטווד הוא גם דיוקן של כוכב שהיה לשחקן אופי, שאולי יותר מכל שחקן קולנוע אמריקאי אחר היום מסוגל לייצג את האמריקאי הממוצע, שהובר לא היה אבל האמין שהוא כן.

איסטווד מקיף את דיקפריו בשחקנים טובים. ארמי האמר עושה עבודה טובה כטולסון (למרות שהאיפור שלו משכנע פחות מזה של דיקפריו); הוא מצליח לשדר את האמביוולנטיות שאיפיינה את מעמדו מול הובר ואת תפקידו בחייו של פטרונו. ג'ודי דנץ' היא בחירה מעניינת לגילום דמותה של אמו של של הובר; השילוב המתקיים בה כשחקנית בין רכות לקשיחות מצליחה למתן את הממד המפלצתי של הדמות שהיה פוגם בה לו שחקנית אחרת גילמה אותה. מעניינת במיוחד דמותה של הלן גאנדי, מזכירתו של הובר כל חייו, שעל פי הסרט היא זו שהעלימה את מסמכיו הסודיים אחרי מותו, לפני שאנשיו של ריצ'רד ניקסון ישתלטו על משרדו של מנהל האף-בי-איי המת.

הובר וגאנדי יצאו לדייט אחד, שהתקיים בספריית הקונגרס. הובר הציע לה נישואים אך גאנדי סירבה ובמקום זאת החליטה להקדיש את חייה לעבודתה שהיתה לה לשליחות (היא לא נישאה מעולם). איסטווד ובלק בוחרים שלא להסביר את דמותה של גאנדי ואת מניעיה, וזו החלטה נבונה. היא אמנם מקשה על השחקנית שמגלמת את דמותה של גאנדי אבל מציבה סוד נוסף במרכז הסרט הקשה והמהפנט הזה. הפעם, בתוך המסגרת הגברית הכללית שבתוכה פועל סרטו החדש של איסטווד, האניגמה היא אשה.

אינני יכול שלא להמשיך ולהתפעל מהמסלול שבו ממשיכה לפעול הקריירה האמיצה של איסטווד, שמייצגת את אחד הסיפורים המרתקים והמרשימים ביותר בתולדות הקולנוע. זהו מסע והרפתקה שנמשכים ומתפתחים בדרכים מפתיעות יותר ויותר. יותר מכל הן מייצגות חופש יצירה, שאין ערך נעלה ממנו. מתוך חופש היצירה הזה ביקש יסטווד הפעם לשרטט את דיוקנו של אדם שביקש להצר את דרכיה של אמריקה. זהו קולנוע שמורכב כל כולו מפרדוקסים שמצטברים ליצירה בעלת נפח תקיף ויציב.

"ג'יי אדגר". בימוי: קלינט איסטווד; תסריט: דסטין לאנס בלאק; צילום: טום סטרן; מוסיקה: קלינט איסטווד; שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, ארמי האמר, נעמי ואטס, ג'ודי דנץ', ג'וש לוקאס, דרמוט מאלרוני, ליאה תומפסון

לכל הכתבות על ג'יי אדגר

לכל הכתבות על קלינט איסטווד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו