בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"חייבים לדבר על קווין": לא ממש חייבים

"חייבים לדבר על קווין" נדמה כמו יצירה שחצתה מזמן את סף התמוטטות העצבים. סרטה של לין רמזי מרתיע בראוותנותו, שמצטיירת כפרוורטית, מניפולטיבית ויהירה

51תגובות

המשפחה כמקור של זוועה שימשה נושא בסרטים רבים, מרביתם סרטי אימה (לעתים בעלי ממד קומי) ומלודרמות. הבמאית הבריטית לין רמזי, בסרטה החדש "חייבים לדבר על קווין", משלבת בין שני הז'אנרים האלה כדי ליצור סרט שבו האימה, ואף יותר מכך הזוועה, הנובטת בתוך משפחה אחת, מתוארת כמופע ראווה. התוצאה, שההומור נעדר ממנה לחלוטין, מעוררת רתיעה עמוקה גם כאשר מתרשמים מהאופן שבו רמזי מממשת את חזונה על בד הקולנוע.

בבסיס הסרט, שמשוטט קדימה ואחורה בזמן ומפוצל כמו חלום בלהות, ניצב הניסיון לגעת בסוגיה שמעטים מעזים להתייחס אליה: העדרה של האהבה האמהית.

למועדי ההקרנות

העלילה מתרחשת בארצות הברית. אווה (טילדה סוינטון) אינה מסוגלת לאהוב את בנה, קווין. אווה היתה כתבת נסיעות, שניהלה חיים זוהרים עד שפגשה בפרנקלין (ג'ון ס' ריילי) ונכנסה להריון. אווה אינה מצליחה להתחבר לבנה, שנדמה כאילו הוא מתעלל בה בכוונה מינקותו, או כך לפחות זה נדמה בעיניה. החסר ברגש בולט במיוחד כאשר לאווה ופרנקלין נולדת גם בת (אשלי גראסימוביץ'), שאותה אווה מצליחה לאהוב בלי שום בעיה. הפיכתה של אווה לרעיה לגבר סולידי למדי ולאם לבן שהיא לא ממש סובלת (אף שאינה מכריזה על כך במפורש) משנה את סגנון חייה. היא נהפכת לעקרת בית מיואשת בפרברים.

הטראומה העיקרית המניעה את הסרט נחשפת לפנינו כבר בראשיתו; קווין המתבגר גדל להיות פסיכופת וטבח בחבריו ללימודים בבית הספר. חלק ניכר מעלילת הסרט מתרחש שנתיים לאחר הטבח, כאשר קווין בכלא. אווה, שבעלה נטש אותה, התמכרה לסמים, מזניחה את המראה שלה ומאשימה את עצמה במעשה שעשה בנה. לא רק היא, אלא גם תושבי הפרבר שבו היא גרה מאשימים אותה במה שקרה, וגם שנתיים אחרי המעשה ממשיכים להתעלל בה בהתקפות פיסיות ומעשי ונדליזם.

רמזי מעצבת את סיפורם של אווה ובנה בעזרת תחבולות חזותיות עזות ביטוי וצבעים בוטים, ששולט בהם האדום. התוצאה מעוררת תחושה עזה של אי-נעימות, לא בגלל הנושא שהסרט עוסק בו, אלא בגלל האופן שבו רמזי בוחרת להציג אותו. תחושה חזקה של ניצול שורה על הסרט, והרתיעה שהיא מעוררת לא רק שאינה מחזקת את החוויה שהסרט מבקש לספק לצופים, אלא מצמצמת אותה לממדים סנסציוניים.

אחת הבעיות העיקריות של הסרט נובעת מהבחירה בשני השחקנים המגלמים את התפקידים הראשיים. טילדה סוינטון היא ללא ספק שחקנית בעלת כישרון ונוכחות, אך היא גם אחת השחקניות בעלות החזות האקסצנטרית ביותר הפועלות כיום, והאקסצנטריות הזאת אינה פועלת לטובת הדמות שהיא מגלמת בסרט. כדי שנבחין בשינוי שחל בה במשך השנים משתמשת רמזי בתחבולה המשומשת של תסרוקת קצרה ומסוגננת, המעטרת את ראשה של אווה לפני הטראומה, שמשתנה לשיער ארוך שנדמה שלא חפפו אותו זה זמן רב.

לסוינטון יש תמיד מראה מעט אנדרוגני, ואינני יודע אם רמזי ניסתה להשתמש בחזות הזאת כדי לומר משהו על זהותה הנשית של אווה שמאופיינת בחסר של יצר אמהי. אם כן, הרי השימוש בממד הזה של דמותה של סוינטון אינו מספק לנו תובנה לדמותה של אווה אלא דווקא מטשטש את יכולתנו להכיר ולהבין אותה.

גם לשחקן עזרא מילר, המגלם את קווין בהתבגרותו הפסיכופתית, יש מראה חריג. חזותו אקזוטית, מעט אסיאתית אפילו, ואנדרוגנית גם כן. האם גם כאן יש ניסיון לומר שכך נראים פסיכופתים צעירים? אם כן, זהו ניסיון מוטעה מיסודו.

הבחירה בשני שחקנים בעלי מראה ונוכחות כה חריגים לגילום שתי הדמויות המרכזיות המעורבות בטראומה הזוועתית המתוארת בסרט מעידה על ניסיונה של רמזי לתעד את פנימיותן של דמויות אלה, אך זו בחירה קלה שמסיטה את הסרט מיעדו (וזאת לעומת הבחירה בג'ון ס' ריילי לגילום האב, הנעדר רוב הסרט; אין עוד שחקן כיום שמסוגל כמותו לגלם את האיש הרגיל, שאין שמץ של זוהר או אקזוטיקה בדמותו).

כאשר מראיינים בטלוויזיה האמריקאית ילדים שעשו מעשי זוועה ואת הוריהם, הרי אחד הדברים שתמיד מצליחים להמשיך ולהפתיע הוא עד כמה האנשים האלה נראים רגילים ועד כמה המשפחות שמהן צמחה האימה נראות כמו המשפחות הרגילות ביותר. לפסיכופתיות אין פנים משלה, והעובדה שהסרט כן מנסה להצמיד למיני העיוות המתוארים בו פנים חריגות מעידה עד כמה הוא, בנוסף לשאר המגרעות שלו, סרט שטחי, שאינו אומר דבר על התופעות שהוא בא להציג.

"חייבים לדבר על קווין" נדמה בעצמו כמו סרט שחצה מזמן את סף התמוטטות העצבים. הוא מתרפק על הזוועה שמתוארת בו, בין שאלה היחסים בין אווה לבנה, המעשה של קווין, הידרדרותה של אווה כתוצאה ממנו ותגובתם של האנשים הסובבים אותה אליה ואל האשמה שהיא לכאורה נושאת.

הסרט מעוצב בקפידה מרובה ויש יופי רב ברגעים רבים שלו, אך זהו יופי מעורר צמרמורת. יש בו משהו מנוון ומעוות, שהיה אמור לשרת את הנושאים שבהם הסרט דן, אך בסופו של דבר הוא מרתיע בראוותנותו, שנדמית פרוורטית, מניפולטיבית ויהירה.

לין רמזי, ש"חייבים לדבר על קווין" הוא הסרט הראשון שהיא מביימת זה עשור (סרטה הקודם והטוב יותר, מ-2002, היה "מורברן קאלאר"), היא ללא ספק יוצרת בעלת יכולת וכישרון, אך בסרטה הנוכחי נדמה שאלה משתלטים על כוונותיה הטובות ומביסים אותן.

"חייבים לדבר על קווין" אינו סרט טריוויאלי וגם התחושות שהוא מעורר אינן טריוויאליות; לו היה כזה הוא לא היה מעורר תגובות כה עזות (גם בפסטיבל קאן האחרון עורר הסרט תגובות מגוונות מאוד, ובסופו של דבר יצא מהתחרות ללא פרס). אך כל זה אינו מפחית מהעובדה שמדובר בסרט שיש בו מידה של זוועה, ואפילו הבחירה בתואר "בעייתי" אינה מספיקה כדי לתאר את מהותו המטרידה מאוד. זו נדמית כמתקפה קולנועית בלתי רצויה, שתוקפה הרגשי והרעיוני אינו מספק.

"חייבים לדבר על קווין". בימוי: לין רמזי; תסריט: לין רמזי ורורי סטיוארט קניר על פי ספר מאת ליונל שרייבר; צילום: שיימוס מקגארבי; מוסיקה: ג'וני גרינווד; שחקנים: טילדה סוינטון, עזרא מילר, ג'ון ס' ריילי, אשלי גראסימוביץ'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו