בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

אשת הברזל: ביוגרפיה שטחית של דמות מרתקת

הופעתה של מריל סטריפ ב"אשת הברזל" היא חיקוי של שחקנית בריטית גדולה שמגלמת את מרגרט תאצ'ר. אך האשמה אינה מוטלת על כתפיה בלבד

14תגובות

דיוקן שמשורטט ללא פרספקטיבה אינו דיוקן והיסטוריה שמוצגת ללא פרשנות אינה היסטוריה. "אשת הברזל" - סרטן של הבמאית פילידה לויד והתסריטאית אבי מורגן, שמבקש לשרטט את דיוקנה של מרגרט תאצ'ר - לוקה בשני החסרונות האלה.

החסר הזה תמוה במיוחד, כי אין ספק שתאצ'ר היתה אישיות מרכזית בהיסטוריה של המאה ה-20. לא רק בבריטניה, אלא במערב כולו; אשה שעלתה לצמרת מתוך ממסד גברי עוין והיתה לאשה הראשונה לשמש כראש ממשלת בריטניה; דמות שפילגה את מולדתה. היא נבחרה לתפקיד ראש הממשלה שלוש פעמים, אך המונים שנאו אותה, אחרים העריצו אותה ועדיין מאמינים שהיתה ראש הממשלה הטוב ביותר של בריטניה, יחד עם לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל.

היא האמינה שרעיונות חשובים יותר מרגשות והתייחסה בקור רוח שגבל באכזריות לעניי מדינתה. מראשית דרכה העמידה את חייה הציבוריים לפני חייה המשפחתיים; בעלה חי בצלה והקשר שלה עם שני ילדיה, בת ובן, היה כנראה צונן למדי. במלים אחרות, גם אם מסתייגים מכל מה שתאצ'ר ייצגה, זו דמות מרתקת; דמות מלאת סתירות וניגודים; דמות שמייצגת שלטון כוחני, קר וקשוח הניצב בראשה של דמוקרטיה נאורה לכאורה. העובדה שדווקא אשה ייצגה את השלטון הזה מעוררת עניין. האם תאצ'ר היתה תוצר של המהפכה הפמיניסטית? האם היתה תופעה פמיניסטית?

 

מה למדנו

מכל הסיבות האלה מתמיה לגלות שהנשים שיצרו את הסרט, לויד ומורגן, בחרו להשתמש בדמותה וסיפורה של תאצ'ר, כיום בת 86, ליצירת ביוגרפיה קולנועית כה שטחית ורדודה. לא רק שהיא אינה מגלה לנו דבר שלא ידענו על תאצ'ר - היא אינה מגלה לנו דבר עליה. זו ביוגרפיה שאינה מביעה אפילו שמץ של דעה על הדמות הניצבת במרכזה. היא רק מציגה בפנינו שלבים בחייה בלי לבאר את מקורותיה האידיאולוגיים, את אופן התעצבותה כפוליטיקאית וכשליטה, בלי לנסות לנסח את גזר דינה של ההיסטוריה לגבי אישיותה, תפקודה ותפקידה.

הסרט משתמש באוסף של תחבולות נראטיביות שהיו כבר לקלישאות בביוגרפיה הקולנועית העכשווית, ועושה בהן שימוש בנאלי במיוחד. הוא משוטט אחורה וקדימה בזמן, ומתמקד בעיקר בזקנתה של תאצ'ר, אחרי שסולקה מרחוב דאונינג 10 על ידי עמיתיה שמרדו בה וסבלה משלבים ראשונים של מחלת האלצהיימר.

דניס, בעלה, מת מסרטן כמה שנים קודם לכן ומכיוון שתאצ'ר לקתה באלצהיימר, היוצרות מרשות לעצמן להשתמש בתחבולה נראטיבית זולה. לפי הסרט, תאצ'ר מדמיינת כי בעלה עדיין בחיים, ושיחותיה עמו מאפשרות לה להיזכר בפרקים בקריירה שלה. התחבולה מוסיפה לסרט ממד של סנטימנטליות - תכונה זרה לאישיותה של תאצ'ר.

השחקן הבריטי ג'ים ברודבנט, בתפקיד דניס, גילם ב-2001 את בעלה של הסופרת אייריס מרדוק, שלקתה אף היא באלצהיימר, בסרטו של ריצ'רד אייר "אייריס וג'ון" (ואף זכה באוסקר לשחקן משנה על התפקיד). מדי פעם עלתה בי תחושת דז'ה וו למראה הופעתו בתפקיד דומה. כמו ב"אייריס וג'ון", את בני הזוג תאצ'ר בצעירותם מגלמים צמד שחקנים אחר - אלכסנדרה רואץ' והארי לויד. רואץ' נבחרה כנראה לתפקיד בשל דמיונה למריל סטריפ, אך קשה לדמיין כיצד לויד נהפך לברודבנט.

חורים ביוגרפיים

הסרט משוטט בזמן וכך מעצב את שרשרת האירועים שהפכה את מרגרט רוברטס למרגרט תאצ'ר. הבעיה היא שהמבנה הזה, והימנעותן של יוצרות הסרט מלהביע דעה על הגיבורה, מסלק מהשרשרת הזאת את הקשרים הסיבתיים והנסיבתיים שעיצבו את הקריירה של תאצ'ר והפכו אותה לדמות כה חשובה.

תאצ'ר מתקבלת לאוניברסיטת אוקספורד (תקופת הלימודים אינה חלק מהסרט), נעשית לחברת פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית (מכיוון שאיננו יודעים מה דעותיה לא ברור מדוע דווקא המפלגה הזאת משכה אותה), היא משמשת כשרת החינוך תחת שלטונו של ראש הממשלה השמרני אדוארד הית, נהפכת למנהיגת האופוזיציה אחרי תבוסתה של המפלגה השמרנית בבחירות, וב-1979 נבחרת לראשונה לראש ממשלת בריטניה. בדרך היא יולדת שני ילדים, אך הסרט מתעלם מהאירוע.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

שרשרת האירועים הזאת מלאה בכל כך הרבה חורים ביוגרפיים, שאין פלא שהסרט חולף במהירות על פני שביתת הכורים, שתאצ'ר דיכאה ביד רמה; מלחמת פוקלנד, שבה נהרגו חיילים רבים; נפילת חומת ברלין; מרידתם של עמיתיה; וצאתה ממעון ראש הממשלה (שגם אותה הסרט מתאר בסנטימנטליות מוזרה מהולה בקיטש).

מאחורי המסיכה

כל הריק הזה מותיר אותנו עם האטרקציה של הסרט - הופעתה של סטריפ, שקרוב לוודאי תזכה אותה בקרוב באוסקר שלישי. אני מעריך את כישרונה של סטריפ וחשתי כך גם בחלקה הראשון של הקריירה שלה, כאשר החליפה מבטאים בתדירות רבה מדי והופעותיה נדמו לעתים כלוליינות של טכניקה משובחת.

אהדתי אותה במיוחד בשנים האחרונות, כאשר גילמה שני תפקידים קומיים מוצלחים וכמעט לראשונה בקריירה שלה הביעה יותר הנאה מעבודתה מאשר מאמץ. שני התפקידים היו מבוססים באופן עקיף או ישיר על דמויות אמיתיות. ב"השטן לובשת פראדה", שבו הפגינה שיעור במשחק קומי, גילמה דמות פיקטיבית שהתבססה על זו של אנה וינטור, עורכת "ווג". ב"ג'ולי וג'וליה" גילמה את ג'וליה צ'יילד, שהביאה לארצות הברית את בשורת מטבח הגורמה האירופי.

שני הסרטים סבלו מפגמים רבים, אך הופעתה של סטריפ גאלה אותם (בקומדיה "זה מסובך" הופעתה היתה מוצלחת פחות; היא ציחקקה בה יותר מדי - סימן לא טוב בקומדיות). "אשת הברזל" הוא הפעם השלישית שבה סטריפ מעצבת דמות אמיתית, אך מכל תפקידיה האחרונים, זו הופעתה החלשה ביותר. האשמה בה - וגם לא בה.

"אשת הברזל" הוא שיתוף הפעולה השני של סטריפ עם לויד. סרטן המשותף הקודם היה "מאמה מיה", שהיה אמנם להיט ענק אך לא הביא לסטריפ כבוד רב. בעוד שב"השטן לובשת פראדה" ו"ג'ולי וג'וליה", התסריטים סיפקו לסטריפ די חומר כדי לעצב את הדמויות כך שיחשפו את אישיותן בצורה עשירה ומפתיעה לעתים - ב"אשת הברזל" זה לא יכול לקרות בגלל רדידות התסריט והימנעותו מלספק פרשנות אישית והיסטורית, אידיאולוגית ומוסרית לדמותה של תאצ'ר. מכיוון שהתסריט אינו מספק לה חומר, כל שנותר לסטריפ הוא לחקות את תאצ'ר ואף יותר מזה, לחקות "שחקנית בריטית גדולה" שמגלמת את תאצ'ר.

פרויקט מיוחד: הסטייל של מרגרט תאצ'ר | הפקת אופנה בהשראתה | שירי מחאה שנתבו על אשת הברזל

מכיוון שהיא אשפית של טכניקה, היא עושה זאת במיומנות, אך זה נותר מפגן של טכניקה בלבד והתוצאה ריקה. לרגעים רבים מדי בסרט נדמה שסטריפ עוטה על פניה מסיכה של תאצ'ר. היא נראית כמו תאצ'ר ונשמעת כמותה, אך תאצ'ר עצמה חומקת ממנה ומהסרט כולו. בזמן הצפייה בסרט ניסיתי להבין אם מוגבלותו נובעת מחיסרון של לויד ומורגן או מרצונן לשכתב את ההיסטוריה של בריטניה, כדי למצוא חן בעיני הבריטים ולאפשר להם לאמץ את תאצ'ר כסמל פטריוטי רב עוצמה.

הן לא היו יכולות ליצור כתב הגנה על תאצ'ר, אבל גם לא יכלו לעשות את ההיפך - ובחרו שלא לעשות דבר. מעניין מה תאצ'ר היתה חושבת על הסרט אילו היתה בריאה. האם היתה רואה בו מחמאה או סימן לפחדנות. נדמה לי שהתשובה השנייה היא הנכונה - ופחדנות היתה הדבר השנוא על תאצ'ר. *

"אשת הברזל". בימוי: פילידה לויד; תסריט: אבי מורגן; צילום: אליוט דייוויס; מוסיקה: תומאס ניומן; שחקנים: מריל סטריפ, ג'ים ברודבנט, אלכסנדרה רואץ', הארי לויד, איאן גלן, אוליביה קולמן, ריצ'רד א' גרנט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו