בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"ד"ר פומרנץ": רגש בראש ובראשונה

אסי דיין טוען שהכל ארעי, אקראי וסתמי. הסרט החדש שלו "ד"ר פומרנץ" דווקא אינו כזה, והוא מצליח לשרטט איתו דיוקן של המקום הזה והחיים בו

36תגובות

ההתאבדות, כאחת האפשרויות היחידות של האדם לשלוט בגורלו, הגיחה כבר כמה פעמים ביצירתו של אסי דיין, והיא מגיעה כעת בסרטו החדש, "ד"ר פומרנץ", למיצוי המוחלט שלה.

בסרטו השני של דיין, "חגיגה לעיניים", זה היה המשורר הלאומי של ישראל שנוסע להתאבד במטולה; "החיים על פי אגפא" כלל סצינת התאבדות חזקה במיוחד של אשה צעירה מעורערת בנפשה, שרק רוצה שיגידו לה שאוהבים אותה. כפי שדיין מביים את סצינת ההתאבדות שלה, היא כאילו נעלמת אל תוך הנצח; וכעת ב"ד"ר פומרנץ", ההתאבדות, כלומר הניסיון של האדם לשלוט ברגע שחייו יגיעו לסיומם, נהפכת לעסק.

דיין עצמו מגלם את בעל העסק. הוא מגלם את ד"ר יואל פומרנץ, פסיכולוג קליני, שבתחילת הסרט מפוטר מעבודתו בארגון בשם ענ"א (ראשי תיבות של "עזרה נפשית אקספרס"), המטפל במתאבדים פוטנציאליים, כיוון שהוא ניצל את השיחות עם האנשים המיואשים האלה כדי להשיג לעצמו פציינטים.

פומרנץ חי עם יואב (מיכאל הנגבי), בנו בן ה-30, שסובל מתסמונת אספרגר ועובד כפקח תנועה. יותר מכל אוהב יואב לחלק דו"חות ולשאול אנשים היכן הם החנו את מכוניתם. אשתו של פומרנץ התאבדה כשיואב היה בן חמש, כיוון שהרופאים לא סיפקו לה דיאגנוזה נכונה לגבי מצבו של בנה והיא האמינה שהוא סובל מפיגור שכלי (מה שלא היה נכון; להיפך אפילו. הסובלים מתסמונת אספרגר נהנים לרוב מאינטליגנציה גבוהה במיוחד).

חייו של פומרנץ, במיוחד אחרי הפיטורים המותירים אותו במצוקה כלכלית, הם מדמנה של עליבות, אך יש לו נכס אחד, והוא דירתו, הממוקמת בבניין מגורים בקומה ה-12. אפשר לקפוץ ממנה, גם מהמרפסת הקדמית וגם ממרפסת המטבח (עדיף מהמרפסת הקדמית, היא מסודרת יותר ומשקיפה על נוף עירוני נאה יותר), והמתאבדים הפוטנציאליים של פומרנץ, עמם קבע פגישות בדירתו, שהיא גם הקליניקה שלו, להוטים לנצל את הגובה המבטיח קץ מיידי לייסוריהם.

המייחלים למות חייבים אך ורק למלא אחר שני תנאים: לשלם לפומרנץ בעבור הטיפול הקצר שהוא מעניק להם ובעבור הזכות לקפוץ מדירתו; וכדי שפומרנץ לא יסתבך עם החוק, הם שוכרים את דירתו של פומרנץ למשך היממה שבה הם מתכוונים לקפוץ אל מותם. במהלך הסרט מממשות כמה דמויות את התוכנית הזאת. זו הסיטואציה הבסיסית שבה מתנהל סרטו החדש של דיין, ואילו זה היה כל מה שיש בסרט, לא היה זה אלא מערכון קולנועי מקאברי שנפחו מוגבל למדי; אך יש בו הרבה יותר מזה, ובראש ובראשונה יש בו רגש.

דיין בונה את סרטיו, מ"החיים על פי אגפא" והלאה, כדיונים פילוסופיים אינטואיטיביים, העוסקים בכובדם הסיזיפי של החיים; אך הפעם, אף יותר מבסרטיו הקודמים, הצורך באמירה פילוסופית מתאזן במידה של רגש, שנובע במידה מרובה ואף פרדוקסלית מנוכחותו כבדת הגוף והמשקל, אך השברירית והעדינה, של דיין עצמו בתפקיד הראשי והאכזרי בסרט. מוקד הרגש של הסרט טמון ביחסים בין ד"ר פומרנץ לבנו, וגם אם לדיין עצמו, כפי שהוא הצהיר בראיון ל"הארץ", נמאס מכך שלכל סרט שלו גוררים מחדש מרכיבים ביוגרפיים מחייו, הרי זה כמעט בלתי אפשרי להתעלם מהעובדה הזאת.

דיין כבר יצר סרט שעסק ביחסים בין אב לבנו; זה היה סרטו הקודם, "הבשורה על פי אלוהים", אבל שם היו האב והבן אלוהים וישו; כאן הם בני אדם, בשר ודם, ואנו אפילו מופתעים לעתים, בהקשר המקאברי של הסרט, כמה חיבה אותנטית מצליח דיין להחדיר לסרט בתיאור היחסים בין פומרנץ ליואב. אותה חיבה מחייבת אותנו גם לפרש בצורה מסוימת מאוד את סופו של הסרט, שאותו לא אחשוף כמובן, אך רק אומר שהוא נושא בשורה בעלת נפח אנושי כמותה לא ראינו עד כה בסרטיו של דיין.

קדימון הסרט

בסרטיו של דיין יש תמיד משהו פרוץ ופרוע, אך ב"ד"ר פומרנץ" יש גם משהו מוקפד וממושמע. דיין מצליח לתמרן היטב בין נימותיו השונות של הסרט ולעצב יצירה שהיא בה בעת מצחיקה - ודיין הוא אשף של כתיבת דיאלוגים מושחזים ומצחיקים - נוגעת ללב ומצמררת. זה איננו שילוב קל, והעובדה שדיין מצליח לממש אותו במין נינוחות בלתי אמצעית, מעוררת הערכה והנאה.

צוות השחקנים של הסרט עושה עבודה טובה. רבקה מיכאלי במיוחד מצחיקה מאוד ונוגעת ללב, אך הסרט שייך לדיין ולהנגבי, שכל אחד מהם מגלם דמות בעלת יסוד אובססיבי שמשתלב בזה של זולתו. אל הזוג הגברי הזה, האב והבן, מצטרפת גם לקראת סוף הסרט לוסי דובינצ'יק, והיא עושה עבודה עדינה מאוד ומשלבת יפה בין ישירות למבוכה.

לאסי דיין, כשחקן וכבמאי, יש מקום מיוחד וייחודי בקולנוע הישראלי. הוא מאחד, בדמותו הממשית והסימבולית, בין מרכזו של הקולנוע הישראלי לבין השוליים שלו. ב"ד"ר פומרנץ" נוצר האיזון הטוב ביותר בין השניים מאז "החיים על פי אגפא". מתוך האיזון הזה צומח הדיוקן שסרטו של דיין מעצב; דיוקן של המקום הזה והחיים בו, שבא לידי ביטוי בשוט היפהפה שמסיים את הסרט (שמזכיר במידה מסוימת את השוט היפהפה אף הוא שסיים את "החיים על פי אגפא").

האם השוט הזה, כמו ב"החיים על פי אגפא", מסמן סוף או התחלה חדשה במציאות הארעית, האקראית והסתמית שבה אנחנו חיים? סרטו של דיין אינו מספק תשובה חד משמעית לשאלה הזאת, אך דבר אחד ברור ממנו, והוא שגם אם הכל הוא ארעי, אקראי וסתמי, הקולנוע של אסי דיין אינו כזה.

"ד"ר פומרנץ". תסריט ובימוי: אסי דיין; צילום: בועז יהונתן יעקב; מוסיקה: עמית פוזננסקי; שחקנים: אסי דיין, מיכאל הנגבי, שלמה וישינסקי, יוסף כרמון, שמיל בן ארי, רבקה מיכאלי, יבגניה דודינה, שלמה בר שביט, לוסי דובינצ'יק, צופית גרנט, אושיק לוי, אפרת לביא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו