ביקורת

"הוגו" של סקורסזי: שיר אהבה לקולנוע ולעברו

בסרטו החדש מציג מרטין סקורסזי, בטכנולוגיה המשוכללת ביותר הקיימת כיום, מחווה לטכנולוגיה הראשונית, הקסומה לא פחות, שהולידה את הקולנוע

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

האם זה מקרה שבאותה שנה, 2011, הופקו שני סרטים שמתייחסים לעברו הרחוק של הקולנוע: "הארטיסט" ו"הוגו", סרטו החדש של הבמאי מרטין סקורסזי?

אלה שני סרטים שונים מאוד. "הארטיסט" הוא סרט צנוע במהותו; "הוגו" הוא כמעט סרט עשיר מדי מבחינת מרכיביו החזותיים, המוצגים בתלת-ממד. אף על פי שרבים מהמרכיבים האלה יפים מאוד, חלקם מיופייפים לעתים באופן מופגן ומודע מדי. העושר והגודש מכבידים לרגעים על הסרט ומעיקים על הצפייה בו.

סקורסזי משתמש בסרטו בטכנולוגיה הקולנועית המשוכללת ביותר הקיימת כיום, כדי להציג בפנינו כיצד הקולנוע נולד מתוך הוויה טכנולוגית וכיצד הטכנולוגיה מייצרת אמנות. זהו היעד המרכזי של הסרט, שיותר מכל מביע את אהבתו של סקורסזי לעברו של הקולנוע ואת מחויבותו לצורך לשמר אותו.

הדימוי המרכזי המניע את העיסוק של "הוגו" בטכנולוגיה הוא גלגל השיניים. ומעולם עוד לא ראינו סרט שחוגג את יעילותם ופארם של גלגלי השיניים כפי שהדבר נעשה כאן.

היו שהביעו תמיהה שסקורסזי בחר לעשות סרט הנדמה כה שונה מסרטיו העלילתיים הקודמים; אחרי הכל, מדובר בסרט שמיועד לילדים ובני נוער. אך "הוגו" אינו כה שונה מסרטים קודמים של הבמאי כפי שנדמה ברגע הראשון.

כמעט בכל אחת מיצירותיו בחר לעצמו סקורסזי יעד שונה מבחינת הסיווג הקולנועי שהסרט שייך לו (בנוסף לסרטי הפשע האלימים, שעמם הוא מזוהה יותר מכל, הוא ביים ביוגרפיות, סרט מוסיקלי, מלודרמה "נשית", רימייק, סרט המשך, עיבוד לרומן קלאסי, קומדיית מצבים, סאטירה חברתית, אפוס תקופתי וגם את גרסתו לסרט ראווה תנ"כי). לפיכך, בחירתו ליצור סרט לילדים ולנוער נדמית כהמשך טבעי לדרכו הקולנועית. והוא מתייחס לחומרים העלילתיים והחזותיים המרכיבים את "הוגו" באותה מידה של אינטנסיביות ואפילו אובססיביות שמאפיינת את כל סרטיו, יהיה אשר יהיה הז'אנר שאליו הם משתייכים.

רובוט נוגע ללב

עלילת הסרט מתרחשת בפאריס בשנות ה-30, אך מבחינה קולנועית היסטורית הוא חוזר לאחור עוד יותר מ"הארטיסט" (שעלילתו מתרחשת בסוף שנות ה-20, ברגע המעבר מהראינוע לקולנוע). במרכז העלילה של "הוגו" עומדת דמותו של אחד מחלוצי הקולנוע, אולי הגדול שבהם, שהקריירה שלו עברה מהמורות רבות, והיו שנים ארוכות שבהן הוא כמעט נשכח. זהו ז'ורז' מלייס, שביים כמה מאות סרטים עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (שרק כמה עשרות מהם שרדו).

בסרטי הפנטסיה המבריקים שלו הציג מלייס בפני אמנות הקולנוע את האופציה לבריאת מציאות אלטרנטיבית ומקבילה לזו שסובבת אותנו. היו שטענו כי הוא זה שחשף את הקשר בין הקולנוע לחלום, ויש בזה משהו, אך לדעתי, הבנתו שהקולנוע מסוגל לברוא מציאות שקיימת רק בקולנוע חשובה לאין ערוך מהקביעה הזאת.

סרטו הנודע ביותר של מלייס, ש"הוגו" מתייחס אליו כמה פעמים בדרכים שונות, הוא "המסע לירח" מ-1902. מוצג בו אחד הדימויים הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע: הירח המזיל דמעה אחרי שחללית נתקעת בעינו.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב ביקורות הסרטים ישירות אליכם

מתוך "הוגו". השימוש הנבון והמחוכם ביותר בתלת-ממד מאז "אוואטר"

זהו גם הדימוי המכונן בחייו של הגיבור הרשמי בסרטו של סקורסזי, ילד יתום ושמו הוגו קאברה (אייסה באטרפילד). אביו (ג'וד לואו, שנראה בסרט בפלאשבק קצר), שהיה אחראי על תפעול השעונים בתחנת הרכבת במונפרנאס, העביר לבנו את אהבתו לקולנוע. האב מת, והדוד השיכור (ריי וינסטון), שהיה אמור למלא את מקומו בחייו של הוגו, נעלם. הוגו מתגורר איפוא במחילות הסובבות את תחנת הרכבת ומפעיל את מערכת השעונים בעצמו, בעודו מנסה להסתיר זאת ממנהל התחנה האכזרי (סשה ברון כהן), פצוע מלחמת העולם הראשונה, שיותר מכל אוהב ללכוד ילדים נטושים ולשלוח אותם לבתי יתומים.

הוגו מצדו אוהב לתקן דברים, ובעיקר הוא רוצה לתקן את האוטומט בדמות אדם, שהוא הנכס היחיד שנותר לו מאביו. זו דמות רובוטית פגועה ונוגעת ללב, שנדמה כי אף שאינה מתפקדת, היא מביטה סביבה בתבונה וסלחנות.

כדי לשרוד הוגו גונב דברי מאפה מהדוכנים בתחנה וכדי לתקן את האוטומט הוא גונב אביזרים מהדוכן לממכר צעצועים בתחנה, שמנהל קשיש נרגן (בן קינגסלי), הידוע בכינוי "פאפא ז'ורז'": זהו בעצם ז'ורז' מלייס, שבאחת מתקופות השפל בחייו אמנם ניהל דוכן שכזה בתחנת הרכבת של מונפרנאס. מלייס יודע מי הילד שגונב ממנו, אך גם מבחין בכישרון הטכנולוגי שלו.

את הקשר בין השניים יוצרת ילדה ושמה איזבל (קלואי גרייס מורץ), אף היא יתומה. היא חיה אצל מלייס ואשתו ז'אן (הלן מקרורי), שהיתה המוזה שלו וכוכבת סרטיו. בסרט היא מכונה "מאמא ז'אן".

ברגע שהוגו ואיזבל מגלים ש"פאפא ז'ורז'" הוא בעצם ז'ורז' מלייס, הם מתחילים לחקור את יצירתו בעזרתם של חוקרי קולנוע. קטעי המחקר האלה, ובהם עיון בספר היסטוריה מוקדם של הראינוע, כוללים כמה מהתמונות החזותיות המרהיבות ביותר בסרט.

פאריס של הדמיון

"הוגו" איננו סיפורו של ז'ורז' מלייס. מי שיתעדכן בסיפורו האמיתי של מלייס, שמת ב-1938 בן 76 (וזיכרונותיו פורסמו שנים אחרי מותו, ב-1961), יגלה שסקורסזי התעלם מעובדות היסטוריות רבות. הוא בנה את דמותו של מלייס כסמל רומנטי של אחד מאבות הקולנוע שגורלו לא שפר עליו ובמשך שנים רבות הוא התנכר לעברו.

ב"הוגו" סקורסזי מאפשר בעצם לקולנוע לספר את סיפורו של ז'ורז' מלייס בדרכו הוא. זו זכותו של הקולנוע להינתק מההיסטוריה ואף להמציא אותה מחדש. מלייס בסרטו של סקורסזי הוא תוצר של הדמיון הקולנועי, כפי שפאריס, כפי שהיא מוצגת בסרט, היא תוצר של הדמיון שהוצג כבר בעשרות סרטים אמריקאיים שהעתיקו את עלילותיהם לבירה הצרפתית בתקופות שונות בתולדותיה. מכיוון שפאריס שבסרט היא זו של הדמיון, כולם בה מדברים אנגלית, ומכיוון ש"הוגו" הוא יצירה שנבראה בצלם הדמיון של יוצרה, זה אינו מפריע.

לא אפרט כאן את ההבדלים בין סיפורו "האמיתי" של מלייס לאופן שבו סקורסזי מציג אותו בסרטו, כי זה ממש לא משנה. מה שנכון ומה שחשוב לסקורסזי הוא שמלייס הפסיק לעשות סרטים ב-1913 ורבים מסרטים אבדו בגלל הזנחה וניצול חומרי הגלם שלהם על ידי הצבא הצרפתי. הבשורה הגלומה בדמותו היא זו החשובה לסקורסזי, ועליה הוא בונה את סרטו; בלגלוג אוהד אפשר היה להגדיר את "הוגו" כתשדיר שירות באורך שעתיים ושש דקות, הקורא לזכור את העבר הקולנועי ולשמר אותו.

מתוך "הוגו"

פה ושם הסרט נסחב יתר על המידה, בעיקר בקטעים המתארים את רדיפתו של מנהל התחנה אחר הוגו, ופה ושם ההומור חורק, אולי כי סקורסזי סבר שהומור לילדים חייב להיות מסוג מסוים ולא מתוחכם ביותר - והוא טועה; אך הסרט בכללותו יפה, בעיקר בזכות היותו מעין הרהור קולנועי על הקשר בין ההווה הקולנועי הטכנולוגי המשוכלל למקורותיו. וההרהור הזה מצליח להתגבר רוב הזמן על המרכיבים העלילתיים של הסרט, שלעתים נדמים הכרחיים, אך אינם משכנעים במיוחד מבחינה אמנותית.

כל השחקנים עושים עבודה מספקת - במיוחד קלואי גרייס מורץ, שאמנם נראית כמו שחקנית ילדה שיצאה מהקולנוע של שנות ה-30 - לרבות כמה שחקני משנה ובהם כריסטופר לי הוותיק כבעל חנות ספרים, שמעריך אף הוא את אישיותו ויכולתו של הוגו, ואמילי מורטימר כמוכרת הפרחים שמצליחה להמס את לבו הקשה של בעל התחנה.

יש משהו יפה ואף מסעיר בצפייה בקטעים מסרטיו של מלייס, שהופקו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בתלת-ממד. ויש משהו נוגע ללב, שסקורסזי מציג בפנינו בלי להתרפק עליו בדביקות יתר, במבטה של הטכנולוגיה המשוכללת העכשווית בטכנולוגיה של לפני יותר ממאה שנים, שכללה, בין השאר, צביעה ביד של הפריימים השונים בכל סרט. התוצאה, גם אז וגם היום, מרהיבה.

ב"הוגו" עושה סקורסזי את השימוש הנבון והמחוכם ביותר בתלת-ממד מאז "אוואטר" של ג'יימס קמרון, גם אם הכיוון הסגנוני שלו שונה לחלוטין מזה של קמרון. בכל מקרה, פרץ הצבעים והדמיון שהנחה את מלייס בסרטיו אינו מרשים פחות מזה של סקורסזי.

"הוגו" ספוג ברומנטיקה ובנוסטלגיה, ולקראת סופו גם בסנטימנטליות, ולעתים האיכויות האלה מעוררות מידה של רתיעה. תולדות הקולנוע אינן טריטוריה נאיבית, כפי שסקורסזי לעתים מתאר אותה בסרטו, ולא היתה מזיקה לסרט ביקורת נוקבת יותר. אך זהו סקורסזי, שהתאהב בקולנוע בהיותו ילד, וזהו הסרט שהוא בחר לעשות. אחרי הכל, חלפו כבר הרבה שנים מאז "רחובות אלימים", "נהג מונית", "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים"; סקורסזי התבגר מאז, הקולנוע השתנה אף הוא, ו"הוגו" הוא במידת מה תוצר של שני התהליכים האלה. והוא מתייצב על הבד בגאווה שמלווה בראווה ומבקש מאתנו לקבל אותו כמות שהוא.

בצאתי מבית הקולנוע שבו צפיתי בסרט צעד לפני במדרגות זוג צעיר, שכנראה נהנה מהסרט, והנערה שאלה את בן הלוויה שלה אם אמנם זהו סיפור אמיתי והיה פעם איש כזה שנקרא ז'ורז' מלייס. "אני לא בטוח", ענה לה הבחור אך הבטיח לה לבדוק באינטרנט. הנה, כבר "הוגו" עשה טוב.

"הוגו". בימוי: מרטין סקורסזי; תסריט: ג'ון לוגאן, על פי ספר מאת בריאן סלזניק; צילום: רוברט ריצ'רדסון; מוסיקה: האורד שור; שחקנים: אייסה באטרפילד, קלואי גרייס מורץ, בן קינגסלי, סשה ברון כהן, הלן מקרורי, כריסטופר לי, אמילי מורטימר, ריי וינסטון, ג'וד לואו

"הוגו" - כל הכתבות>>>

אוסקר 2012 - כל הכתבות>>>

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ